תיק עבודות

דנה רוטנברג היא רקדנית, כוריאוגרפית, אוצרת, מנהלת אמנותית ועוד, או כמו שהיא מגדירה את עצמה בתקופה האחרונה - ״ממציאנית״. ״זה מה שאני אוהבת, להמציא יש מאין. זה קורה לאו דווקא במחול, אני לא מגבילה את עצמי״.השורשים שלה הם בעולם המחול, בשנים של ״החזקה הדוקה״ שממנה, לדבריה, ברחה אל הראש. ״בממציאנות יש איזו נתינת אמון בקהל, במה שיקרה. הרצון שלי הוא לפרק את הדרך שבה אנחנו חושבים על איך מחול אמור לקרות״.במסגרת דרך המחשבה הזו היא יצרה במהלך השנים מופעים ומהלכים מסוגים שונים – מ״נע באוזן״, פרויקט אינטראקטיבי למוזיאונים; דרך Everything Must go – מופע שמדמה גראז׳ סייל; ועד ״פעימות״ – סדרה של פעולות שאצרה בסוכות האחרון בחללים הריקים של מוזיאון הרצליה. ״על הבמה, האמת והבדייה יכולים להתקיים אחד ליד השני, ולכן אני כל כך אוהבת את המרחב הזה ויכולה לשים את עצמי בו בחופשיות״.לאורך השנים היא נעה על הקו שבין הגוף לראש, בין התנועה לטקסט. ״האנרגיה שלי נוטה לברוח לראש ואני כל הזמן רוצה להחזיר אותה לגוף. בתחילת דרכי כרקדנית, היתה תפיסה שלפיה רקדניות אולי לא מסוגלות לדבר או לכתוב, ואני נאבקתי להראות לעולם שכן יש לי אנרגיה בראש. הייתי רק בשר ואז רק חלב ועכשיו אולי זה מתחיל להתאזן״.היא מאמינה ונהנית מהפיצול שהחיים המקצועיים שלה מאפשרים. ״אם אני רואה סדרה, אני תוך כדי גם פותרת תשבץ היגיון. אני מובייל״. היא היתה מוותרת על פוליטיקות ועל חזרות תאורה (ולכן יוצרת מהלכים שלא דורשים תאורה!), והכי היא אוהבת להיות על הבמה. ״אני תופסת שם אומץ. כיוצרת, כשזה מדויק - אני מרגישה שאני מתהלכת בתוך חלום בתלת־ממד. כשזה לא מדויק – זה עינוי״.

נתלי יצחקוב היא טרנדולוגית (או חזאית טרנדים), בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שקרוב לעשור מפרסמת מדי שנה תחזית טרנדים לשנה שאחריה. היא עובדת על כל אחת כזו כשישה חודשים שלמים שבמהלכם היא אוספת כל מידע אפשרי, חוקרת ומנתחת אותו.בעולם, היא מספרת, חיזוי טרנדים הוא כלי נפוץ שחברות משלמות עליו גם הרבה מאוד כסף. ״בישראל יש חלוצים בתחום״, היא מספרת, ״אבל זה עוד לא נפוץ, וזה מוזר כי אנחנו סטארט־אפ ניישן. לי חשוב לשמור על היוקרה של התחום הזה, על הסטנדרט הגבוה, להנחיל פה משהו, לחנך דור״.בתחילת השנה פרסמה את התחזית העדכנית שלה תחת הכותרת Blooming Riot. ״שנת 2024 היתה שנה דיזסטר בכל מקום בעולם. הצרכנים מותשים והזעקה שלהם לא באמת מפעילה. כמו בטיפול הפסיכולוגי הכי קלאסי – השינוי צריך להתחיל אצל הפרט. אתה צריך להתמקד בך ולא בו. תחזיות שאומרות שיהיה מושלם הן לא הגיוניות, אבל אנחנו זורעים זרע ולאט לאט נתחיל לראות את השינויים פורחים״.אחת המגמות הכלליות שהיא מצביעה עליהן היא שתעשיית האופנה מבולבלת, שדור ה־Z ודור האלפא מחפשים הרבה אופנה יד שנייה, ושגם מותגים גבוהים רוצים להנגיש את המוצרים שלהם ועושים את זה בין היתר על ידי שימוש בבעלי חיים חמודים. ״מותגים או חברות צריכים לשאול את עצמם באיזה סטטוס נמצאת החברה שלי, ובאיזה סטטוס נמצא הצרכן שלי. מי שמחליט האם הטרנד יישמר או לא הם בסופו של דבר הצרכנים״.עוד היא מספרת על העיסוק המשמעותי של אנשים בכל העולם באיכות השינה שלהם, על מותו של המינימליזם ועל העובדה שכדי לחקור טרנדים צריך דבר ראשון להיות אדם סקרן עם עניין ביצירה ולא להתקרב לפינטרסט. למרות שהיא לא תופסת מעצמה אדם אופטימי היא אומרת ש״ייקח לנו זמן להשתקם, אבל יש תקווה. אי אפשר שבהכל יהיה טוב, אבל בחלק מהדברים יהיה שיפור – ואנחנו צריכים לקבל את זה״.

האוצרת גלית גאון - שעומדת בראש התכנית לאוצרות בינלאומית בשנקר ובראש מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל - פעילה בשדה מאז תחילת שנות ה־90. ברזומה שלה אפשר למצוא את היותה האוצרת הראשית הראשונה של מוזיאון העיצוב חולון, האוצרת הראשית של המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס ועוד; ולאחרונה מונתה לאוצרת ראשית שותפה בביאנלה השלישית לאומנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל, יחד עם אנריאטה אליעזר ברונר.הביאנלה הקרובה, שהתמה שלה היא ״יצירה, מעשים וימים״, תכלול שני מבטים – אחד פנימה, לתוך אוסף המוזיאון, והשני החוצה, למה שקורה היום. ״בכל פעם שאנחנו פוגשים יוצרים.ות של קראפט, השאלה היא איך אנחנו מאפשרות למיומנויות המקצועיות שלהם לבוא לידי ביטוי, אבל גם למחשבה שקשורה לזמן ולמקום״.למרות כל זה, אין שום כוונה שהביאנלה תהפוך לתערוכת תגובה למלחמה. ״השאלה שאנחנו רוצות שהיוצרים ישאלו את עצמם היא האם שיניתי משהו בשנה הזאת בחיי היום יום, איך אני מגיבה לשינויים בתוך העבודה עצמה״. על שילוב מופעי פרפורמנס שיתקיימו בבוסתן המוזיאון היא אומרת ״אנחנו יכולים לרווח את ההגדרות. חלק מהתפקיד שלנו הוא לאפשר; לא להגיד ליוצרים מה לעשות אלא להשגיח, כדי שמי שנכנסים לתערוכה ירוויחו, ייצאו לעולם עם עוד תוספת קטנה״.הרעיון מלווה אותה גם בתכנית האוצרות בשנקר, שבה ״היכולת שלנו היא לעדכן את התכנית כל שנה, להביא אנשים חדשים, לפתח את השדה. זו הגמישות הגדולה של תכנית שהיא חוץ־אקדמית. כל שנה הקבוצה משתנה והדינמיקות משתנות.״אחד השיעורים הגדולים שלוקח זמן ללמוד אותו הוא שכשאת אוצרת, התערוכה היא לא אודותייך. יש שם יוצרים שבשבילם יצרת את האירוע הזה, ואת צריכה לאפשר לאנשים אחרים להיות במקומות האלה, לזכור בשביל מה יצאנו לדרך״.

דלית מתתיהו היא אוצרת בכירה לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות – תפקיד שבו היא מכהנת מאז 2018 (את דרכה במוזיאון החלה לפני למעלה מ־20 שנה). אחד מתפקידיה הוא אוצרות התצוגה של אוסף האמנות הישראלית של המוזיאון, שלאחרונה הושקה הפעימה השלישית שלה תחת השם ״עצב דלוק״ (במסגרת כותרת העל ״דמיון חומרי״).״ככל שחולף הזמן, עם התחלופות של התצוגה והשהייה במחסנים, אני מרגישה את האוסף באופן הרבה יותר אינטימי״, היא אומרת. ״זה ארכיון עצום שמכסה למעלה מ־90 שנה של איסוף של עדות חומרים של העשייה בישראל, שנאספה במוזיאון תל אביב, ויש כל כך הרבה מרכיבים שנכנסים לשיקולי התצוגה. ״מבחינתי תערוכת אוסף צריכה לייצר עמדה אוצרותית, לשקף מחשבה לגבי מה שנעשה במקום הזה ומהם השינויים שחלו בו. היא צריכה לספר דבר מה על המקום, ושהוא ינבע מתוך העבודות ומתוך השיטוט ביניהן״.החשיבה שמלווה אותה באוצרות תערוכות האוסף (ובכלל) היא שאמנות פלסטית היא מדיום שהוא מרחבי, ואין מחויבות להטיל עליו את התפיסה הכרונולוגית־ליניארית שלרוב מאפיינת תצוגות של אוספים. ״אנחנו חיים בתקופה של האצה. האופן שבו אנחנו חווים את העולם הוא תמיד סימולטני, המציאות היא כאוטית ושום דבר לא קבוע. הכל רועד. לכן, מפתיחת התערוכה הראשונה של האוסף הכוונה היתה לעשות כמה שיותר חילופים״.עוד תפיסה שמלווה אותה מזה שנים היא היחסים שבין האוביקט האמנותי לפואטיקה ולמילה הכתובה. בתערוכה הנוכחית, השם, ״עצב דלוק״, מגיע משיר של שבא סלהוב.״זה שיר שמלווה אותי הרבה שנים, וקיימים בו כל הממדים שהתנפצו, הגשימו את הממד האפוקליפטי שלהם. באמצעותו אני מנסה להגיד שלאמנות צריך להגיע בעצבים חשופים. על מנת לשרוד, אנחנו מכסים ומבודדים את העצבים החשופים שלנו, ויש גבול עד כמה אפשר לעשות את זה. אמנות היא לא אסקפיזם – אלא עוד דרך להיות בעולם״. 

דניאל קנטור היא מייסדת שותפה של תרבות של סולידריות - תנועה חברתית לעזרה הדדית הפועלת למתן סיוע חיוני לקהילות בסיכון באמצעות אקטיביזם חברתי. לאחרונה הוכתרה כאחת מ־100 המשפיעניות של ה־BBC והיא קודם כל מציינת שהיא ״לא לבד. זו קהילה שלמה של נשים ואנשים מדהימות שפועלות מזה חמש שנים לטובת קהילות מודרות שונות במרחב שלנו״.קנטור עלתה לארץ מארצות הברית בגיל תשע, ובמקור חלמה להיות עיתונאית. ״ראיתי דברים לא צודקים שקורים בעולם ורציתי לספר עליהם״; ובמקביל תמיד עסקה באוכל – עד שחשבה לחבר בין הדברים. את התנועה הקימה באופן ספונטני בעקבות מפגש עם שותפתה, עלמה בק, עם פרוץ הקורונה.״שתינו התנדבנו שנים בארגונים של מבקשי מקלט, והבנו שבגלל שהכל הולך להיסגר, עומד להיזרק המון אוכל. החלטנו שאנחנו רוצות לאסוף את האוכל הזה ולהעביר אותו לאנשים שצריכים אותו. לאט לאט גילינו את כמות האנשים שחיים באי בטחון תזונתי במדינה שלנו״.במהלך שנות הפעילות שלהם היא מספרת שלמדו לשים את הגבולות, לא להתמסד ולהמשיך לפעול כקהילה. במסגרתה הן הקימו גם את בית של סולידריות – חלל בבית רומנו שמופעל על ידי הקהילה ומקיים הרצאות, שיחות, הקרנות, הופעות ואירועים נוספים – לצד הפעילות ההומניטרית ופרויקטים של גיוס מזון וכספים.היא הספיקה גם להוציא ספר, Spreads, בן 305 עמודים, ש״משתמש באוכל כמדיום להבין מאבקים וניואנסים של מאבקים, וגם כדי להבין את כל הדבר המטורף הזה שנקרא קורונה שעברנו״. בשנה האחרונה, היא מספרת, קשה לה יותר להשתמש באוכל כמדיום. ״הדעות שלי והלב שלי השתנו בשנה וחצי האחרונות, כשאנחנו רואים שישראל משתמשת באוכל ככלי נשק. אבל אני אופטימית הודות לאנשים שעובדים ופועלים לצידי״.

משה רואס הוא אמן שמסיים שנה עמוסה מאוד של עשייה, שכללה בין השאר השתתפות בתכנית הרזידנסי בארטפורט, תערוכת יחיד במוזיאון וילפריד ישראל, תערוכה משותפת עם אן סימין שטרית בגלריה בצלאל והשקת פסל חוצות בפארק המדרון במסגרת ״אבץ״ של עיריית תל־אביב-יפו.רואס החל את דרכו בלימודי עיצוב טקסטיל בשנקר וכבר אז הבין ש״משהו לא בדיוק מתיישב לי עם ההגדרה של מעצב. ישבתי עם אמא שלי לשיחה ואמרתי לה ׳תקשיבי, אני אמן׳. אז גם התחילה התנועה שבמסגרתה אני מנסה כל הזמן לדייק מה מעניין אותי וכל הזמן לומד דברים נוספים״.בשנים שעברו מאז הוא סיים את התכנית ללימודי המשך באמנות במדרשה ובנוסף למד צורפות, רסטורציה וזכוכית. בתערוכת היחיד האחרונה שלו במוזיאון וילפריד הוא מרגיש שהצליח להשתמש ב״כל המניפה של החומרים ושל המחשבות שלי בתוך פיסול. היתה בתערוכה התייחסות לאוסף של המוזיאון, שממנו התחיל הפרויקט, מה שקשור לפרקטיקה שלי שעסוקה בחומר, בגלגולים שהוא עובר, בשאלות של איזון, של פיתוי ומשיכה אל מול סכנה״.הוא חושב שאמנות צריכה לפגוע בנו ולגעת בנו. ״כשאני רואה אמנות טובה אני מיד מרגיש אותה בגוף. זו חוויה שבמסגרתה אני פוגש צורה שיש לה תדר מסוים, שמפעיל אותך וגורם לך לחשוב או להרגיש. אותה החוויה הרגשית מתפרקת אחר כך גם לאינטלקטואל״.זה גם מה שהוא מקווה שהצופים בעבודות שלו ירגישו, גם אלה שיצפו ב״לונה״, פסל החוצות החדש שלו שמורכב משלושה ירחים. ״בכל פעם שהפסל פוגש את המציאות יש חוויה אחרת, זה הקסם של פיסול עירוני. הוא שונה מהעבודה האינטימית שקורית בסטודיו, כשאתה נמצא במערכת יחסים עם החומר ומשם נובעים הדברים״. 

המעצב אלון ליבנה הוא אחד מסיפורי ההצלחה המשמעותיים של עולם האופנה המקומי. אחרי שהלביש את ביונסה, ליידי גאגא, אריאנה גרנדה ורבות אחרות הוא השיק לאחרונה שיתוף פעולה ארוך טווח עם קסטרו. הדרופ הראשון בקולקציה עורר עניין תקשורתי רב, ונשים רבות הסתערו עליו ברגע שיצא: ״זה היה מדהים לראות נשים מכל הסוגים לובשות את הפריטים שלי״, הוא אומר.״החלום שלי הוא שלכל אישה בישראל יהיה פריט לבוש שלי בארון. התחושה שאני יכול להסתובב ברחוב ולהיתקל באנשים שלובשים פריטים שלי - עושה לי טוב על הלב״. הקולקציה הבאה במסגרת שיתוף הפעולה תהיה הפעם הראשונה שבה הוא מעצב גם בגדי גברים. ״אני מחכה לרגע שבו אוכל ללבוש את הדברים שלי, מעולם לא עיצבתי לעצמי״.לפני כמה חודשים הוציא ספר עבה ומקיף שמאגד את מיטב העיצובים שלו לאורך השנים. הוא נפתח בעיצוב שלו לביונסה (״הצגתי בשבוע האופנה בניו יורק והסטייליסט שלה הגיע והתרשם״). ״יש פרויקטים שהם משני חיים ויש כאלה של היומיום. עם זאת, כל לקוחה שמגיעה אליי, הדבר הראשון שעומד אצלי בראש סדר העדיפויות הוא שהיא תצא מרוצה ומחויכת ושהבגד שלי ישמח אותה״.מאז תחילת דרכו הוא רואה בעיצוב אופנה אמנות. ״הבגדים שאני מעצב הרבה פעמים גובלים באמנות. אני מפסל בגדים. גדלתי על מעצבים שקיבלו השראה מעולם הפנטזיה, ואותי בתור ילד זה כישף. אני עדיין מעצב דרך עיניים של אותו ילד בן 17 ומקווה שככה זה יישאר.״מעולם לא חייתי את הפנטזיה של האמן המיוסר, החזון שלי תמיד היה גדול והשאיפות שלי הן תמיד ליצור מתוך תודעת שפע. יוצר חייב להאמין שהוא יצליח, שאין לו ייעוד אחר, אחרת זה לא יעבוד״.  

מיכאל אזולאי הוא מעצב בעל משרד לאדריכלות ועיצוב פנים, שעוסק בתחום כבר כ־35 שנה, בארץ ובחו״ל. הוא לא למד בבית ספר או באקדמיה לעיצוב, אלא מצא את דרכו אל התחום דרך עבודה בסטודיו של מעצב העל טום דיקסון (שהוא אוטודידקט בעצמו) בלונדון.״שם הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות״, הוא מספר. ״כשחזרתי ארצה, חבר נתן לי הזדמנות לעצב לו חנות ברחוב שינקין, ומשם זה התגלגל מפה לאוזן״.בשנים האחרונות אחד התחומים העיקריים שבהם הוא עוסק הוא עיצוב בתי מלון; הראשון שעיצב היה דן בוטיק בירושלים. ״נהייתה בארץ פתיחות הרבה יותר גדולה בנושא. הקהל הישראלי נוסע הרבה ורואה הרבה, ויש פה רצון לייצר חוויה אחרת, משהו שהיה די מנומנם עד לפני כמה שנים.״הכי אני אוהב להמציא כל פעם מחדש את הסיפור, הקונספט, לחקור ולבדוק ולראות איך אני בונה אותו. היכולת שלי היום היא לארוז את הכל יחד, ולראות שכל התמונה מתקבלת כדבר שלם״.בימים אלה הוא עובד, במקביל, בין השאר על עיצוב מחדש של מלון ענבל בירושלים, עיצוב של מלון אושן הגדול (מבנה של כמעט 40 אלף מטר!) בברלין, מלון סאן בבת ים ועוד רבים. עד היום, הוא מספר, הוא מתרגש מכל פרויקט כמו מזה הראשון, ומתקשה להרדם בלילות כשהוא מקבל לידיו פרויקט חדש.עוד דבר שלא השתנה הוא הוא העבודה הידנית שלו בכל סקיצה. ״מבחינתי זו הדרך להעביר את הרעיון מהראש לנייר – לצייר, להיות בכל פינה. העיפרון מאפשר לי להבין מה אני רוצה בכל מקום״. 

נטע הררי נבון היא אמנית שעוסקת בציור – תחום שהיו לה איתו במהלך השנים יחסים מורכבים. כנערה למדה בבית הספר תלמה ילין ואחר כך בבצלאל, שאותו עזבה אחרי שנה כי ״היה אסור לצייר שם, וציור זה המקום היחידי שבו דיברתי משהו״. בהמשך למדה במדרשה, גם שם ציור ריאליסטי נחשב נחות בזמנו, מה שהוליד מסע ״ארוך יחסית ולא לינארי״, שהסתיים, לדבריה, רק אחרי שהציגה את התערוכה ״יום הדין״ במוזיאון ישראל לפני כשנתיים.את העבודה ״יום הדין״, שמורכבת מ־18 חלקים, החלה ליצור בזמן שלמדה טיפול באמנות – תחום שאליו פנתה אחרי שהרגישה שהיא לא יכולה לצייר יותר. לפני כן עוד הספיקה להשתתף באחד מאירועי האמנות הכי מדוברים של העשור הקודם - Dismaland - פארק השעשועים שיצר בנקסי בשנת 2015. ״בזכות הדבר הזה עשיתי חושבים מחדש. הבנתי שכזו אמנית אני רוצה להיות, עם שמחה ופרגון וחגיגה ונוכחות וכסף״.בשנה השנייה שלה ללימודי טיפול באמנות קיבלה גם הזמנה ללמד בבצלאל, המקום שממנו ברחה כתלמידה. ״שני הדברים האלה יחד שינו את תהליך העבודה שלי. החלטתי לסיים את התואר ובסיומו חזרתי לסטודיו, אבל חזרתי אחרת. חתמתי חוזה חדש, הפכתי את זה למקצוע. בחרתי בו, לקחתי אחריות על כל ההבטים שלו״.ההצעה להציג במוזיאון ישראל הגיעה מהאוצר אמיתי מנדלסון, שראה את תחילתו של התהליך והציע לה להגדיל אותו. ״בכל ציור שלי חייב להיות חלק שאני עוסקת בו באופן נרקסיסטי עם תחושות שלי, שם התעסקתי עם תחושות אשמה. הוא מבוסס על ציורי יום הדין מתולדות האמנות יחד עם אוסף צילומי קטסטרופות ודימויים של פסטיבלי בוץ בעולם״.היום, אחרי יום הדין והחוויה של הצגה במוזיאון ישראל, היא מציירת ״משהו מאוד מגלומני״ - שמונה פלטות עץ שמבוססות על ההשתקפות של חבצלות המים של מונה, שבהן היא מתייחסת גם לקו פרשת המים שחוצה את ישראל לאורכה. מבחינתה היא כבר קבעה לעצמה תערוכה עתידית שבה הפרויקט יוצג, ואנחנו מחכים לעדכונים. 

אלון ברנוביץ ואירנה קרוננברג הם בעלי משרד האדריכלים ברנוביץ קרוננברג, ממשרדי האדריכלים המובילים בארץ. המשרד נפתח באופן רשמי כחברה מאז שנת 2000, אבל הם החלו בשיתוף הפעולה ביניהם כבר כעשור לפני כן.לאחרונה זכו בפרס מטעם מגזין Frame, אחד מפרסי העיצוב והאדריכלות החשובים בעולם, הודות לפרויקט בגודל של לא יותר מ־47 מ״ר, שהם הבינו מה הוא צריך להיות כבר ברגע שנכנסו אליו. ״העניין של קטן וגדול הוא בעיני המתבונן״, אומר ברנוביץ. ״זה הגיע אלינו די בהפתעה, ודגדג לנו באצבעות. אף פעם לא עשינו מעשה כל כך מתומצת. הבנו שהדבר הזה צריך להיות יוניברס בתוך יוניברס – זו המהות של כל הפרויקט״.פרויקטים משמעותיים ומתומצתים פחות שלהם הם בעיקר כאלה מעולמות הפנאי והמסחר – בתי מלון, מסעדות, משרדים ועוד. ״אנחנו אוהבים להיות איפה שאנחנו יכולים ליצור עולמות חדשים. איפה שאנשים רוצים לבדל את עצמם – אלה המקומות שבהם אנחנו מרגישים הכי בטוחים״.שני הפרויקטים ששינו אותם, לדבריהם, הם מסעדת זוזוברה בהרצליה שתכננו בשנת 1999 ומלון W באמסטרדם שהושלם בשנת 2015. על זוזוברה מספרת קרוננברג ש״שם התחלנו לדבר פילוסופיה. לתכנן בחיפוש אחרי די.אן.איי ולבנות נרטיב״. על מלון W מספר ברנוביץ ש״איתו עברנו מהליגה הלאומית לליגה של ה־NBA. ידענו שהוא יהווה דוגמה למה שיבוא בהמשך ושאם נצליח בו – הדרך פתוחה״.הם תופסים את עצמם לא ככאלה שמייצרים דברים חדשים כמו פסלים, אלא ״עושים אדריכלות, וזה למען אנשים״. עם זאת, הם אוהבים במיוחד את החלק של בריאת היש מאין, את הפענוח של הנרטיב שמנחה אותם ואת צורות החקירה השונות שהם מפתחים לטובת כל פרויקט – כאלה שלפעמים מפתיעים את הלקוחות. ״צריך סבלנות כדי לעבוד כמו שאנחנו עובדים, אבל אנחנו יודעים גם לפתור את הבעיות שאנחנו מייצרים״.