תיק עבודות

אריאל הכהן הוא אמן וצלם, בוגר המחלקה לצילום בבצלאל (2019) והתואר השני בצילום ברויאל קולג׳ בלונדון (2022); זוכה פרס רפפורט של מוזיאון תל אביב לשנת 2024, שאותו חלק עם שלושה אמנים נוספים ובמסגרתו יציג במהלך השנה הקרובה תערוכה במוזיאון; ובוגר התכנית לפיתוח מקצועי של מרכז אדמונד דה רוטשילד. בימים אלה הוא מציג בתערוכה ״שולחן עבודה״ במוזיאון חיפה לאמנות את העבודה Posting, שצולמה באתר הארכיאולוגי סטונהג׳ באנגליה. ״העניין שלי עם צילום הוא העניין שלי עם המציאות״, הוא אומר. ״המקום שבו אני נמצא, העובדה שאני ירושלמי והקשר שלי ללונדון – כל אלה נכנסים לעבודות שלי״.הכהן נולד וגדל בירושלים, שבה הוא גם חי ועובד היום, לאמא שעלתה מלונדון – כך שבכל שנה היה נוסע לביקורי משפחה בעיר. ״ירושלים בשבילי היא אבק, אספלט ואבן ירושלמית מסנוורת, ולונדון היא הפוך – היא האור, הקלאסיות. כשהחלטתי לעשות תואר שני היה לי ברור שאני רוצה לחזור אליה״.הפרויקט שהציג בסיום התואר השני, שעוסק במועדוני סיף יהודים בתחילת המאה ה־20 באירופה, הוא פרויקט מתמשך שהוא ממשיך לעבוד עליו גם היום. הוא עוסק בה בדימוי הגוף היהודי – הכוחני והעוצמתי וגם החלש והאימפוטנטי. גם בעבודה החדשה שהוא עובד עליה בימים אלה, לקראת התערוכה במוזיאון תל אביב, הוא חוזר ועוסק בנושא – מזווית אחרת. ״העבודה נקראת ׳על נהרות׳, והיא מיצב וידיאו שהתחלתי לעבוד עליו עוד לפני המלחמה, כשהתחיל להרגיש פה קצת כמו החלום ושברו. זו העבודה הכי פוליטית עשיתי עד כה, כי היא מתייחסת למלחמה, להשלכות שלה, למרחב, ולעובדה שיש אלפי מאות פליטים – משני הצדדים – שעוד לא חזרו לבית שלהם״.בשנים האחרונות הוא עוסק גם בפיסול ותבליטים, ואוהב את העובדה שהוא לא צריך להיות בסטודיו כדי לעבוד. ״הגלגלים תמיד מסתובבים, וזה קורה בצורות שונות ומפתיעות. אבל לפעמים אני שואל את עצמי מי הנמען לאמנות שלי, האם הוא פתוח להקשיב ולשמוע. השאלה הזו לפעמים מכבידה, בעיקר בזמן כזה״. 

בשיתוף ניגא שף For Homeיעל מוסקוביץ היא סמנכ״לית השיווק של ניגא שף For Home – חברה שמספקת פתרונות פרימיום למטבחים. החברה צמחה מתוך החברה המשפחתית ניגא שף, שהיא ושלושת אחיה הם כבר דור שלישי בעסק שמציין בימים אלה 40 שנות פעילות. בעוד שחברת האם מתמקדת במטבחים מוסדיים של מסעדות, בתי מלון ועוד, החברה שהקימה מוסקוביץ לפני 11 שנים מספקת פתרונות למטבחים בבתים פרטיים.כאומה שאוהבת לאכול, לארח ולעסוק בקראפט של בישול, מוסקוביץ מספרת על פריטים ״משני חיים״ כמו תנורים חכמים שמנקים את עצמם או מדיח כלים בארבע דקות. ״אנחנו עוסקים בחינוך שוק. אחד החומרים הכי בולטים היום, לדוגמה, הוא הנירוסטה, הכוכבת של כל מטבח. היא לא ה׳גו־טו׳ של לקוחות פרטיים, אבל לאט לאט אנשים שמחפשים רמת מטבח ואירוח גבוהה נפתחים לרעיון״.העבודה של החברה נעשית באופן מותאם לכל לקוח: ״הבקשה הכי שגורה של ישראלים היא להכניס המון מוצרים בכמה שפחות מקום, והיום אנחנו יודעים לתת מענה גם למטבחים קומפקטיים שיודעים להכיל הרבה אלמנטים. הספקים שאנחנו עובדים איתם בחו״ל לפעמים בהלם, גם מהגודל של המטבחים אבל גם מהיצירתיות. אנחנו גורמים להם להיות גמישים״.מוסקוביץ עצמה מחוברת מאז ומעולם לתחום העיצוב – היא למדה תקשורת חזותית בטכניון ובהמשך גם תקשורת וייעוץ ארגוני, ובמהלך השנים עוסקת בקרמיקה. החלק האהוב עליה בעבודה הוא לקבל את התכנית הראשונה של מטבח – בין אם הוא מטבח פנים או מטבח חוץ – ולהתחיל להרכיב את הפאזל. ״אני אוהבת גם התקנות, למרות שזה החלק הכי מלחיץ, אבל זו ההזדמנות לראות את הדברים קורים ממש מול העיניים״.

דורון גליה קינד, המנהל האמנותי ומנהל שותף של המפעל בירושלים, נכנס לתפקיד בקיץ האחרון אחרי ששב משלוש שנים בהולנד: ״גיליתי שאפשר לחיות אחרת ולא להרגיש אשמה, וזה עדיין קצת הבית השני שלנו״. במקור הוא ירושלמי בעצמו, בוגר בית הספר לתיאטרון חזותי שעסק במהלך השנים בבמה, תיאטרון ופרפורמנס. אפילו החתונה (הראשונה) שלו עם זוגתו דניאל התקיימה במפעל. אחריה התקיימו עוד כמה וכמה חתונות – עם אותה בת זוג במקומות שונים.״המפעל הוא מרכז לתרבות ואמנות והוא חיה קצת מוזרה, מקום למפגש שמייצג רוח חופשית בירושלים. אנחנו עמותה שנתמכת על ידי כל מיני גופים וקרנות, כולל עיריית ירושלים, ויש בו איזון עדין. המתח בין הממסד לבין הדבר שרוצה לפרוץ ולא שואל אף אחד – קיים כל הזמן״.המפעל כולל בין השאר גלריה לאמנות שאליה נכנס לאחרונה כאוצר ראשי האמן ניב גפני, במה להופעות לקולקטיבים ואמנים עצמאיים, בית קפה, מסעדה, מרחב לעבודה ועוד. ״לפני שלושה חודשים פתחנו חנות לאמנות ועיצוב ירושלמי, וזה מבחינתנו דבר גדול שדורש מאיתנו עוד מערכת קטנה בתוך המפעל.״יחד ובתוך כל זה נוצרה הבנה של מרכז: אנחנו מנסים להכיל את היומיום של האדם הליברלי בעיר, וחושבים כל הזמן על האקו־סיסטם ועל מה מרכז תרבות צריך להכיל בתוכו. הציבור הליברלי בירושלים הוא ציבור מדהים, ויש גם תחושה בין גופי התרבות השונים שהיא מאוד טובה. אני מרגיש שאנחנו פועלים למען אותה מטרה״.עם כל זה, הפעילות במסגרת מרכז מסוג כזה בירושלים היא לא תמיד פשוטה: ״אנחנו הולכים על חבל דק, אבל המפעל עושה אותי אופטימי. אני יודע שהעשייה היא דרך לייצר חיים נורמלים ושפויים, כי אחרת אני אשתגע״.

האמנית אירה אדוארדובנה זכתה לאחרונה בפרס גוגנהיים בקטגוריה של וידיאו וקולנוע – שבמסגרתו תעבוד במהלך השנה הקרובה על הפרויקט הבא שלה. אדוארדובנה, שחיה על קו תל אביב ניו יורק, היא בוגרת תואר ראשון במכון טכנולוגי חולון, ובווידיאו החלה לעסוק במהלך לימוד התואר השני בניו יורק: ״התעניינתי בלפרק סיפור ולהרכיב אותו מחדש בצורה שבה הוא לא כל כך שלם. זה התחיל בזה שניסיתי לפרק סיפור לפי הארכיטקטורה שבה הוא מתרחש״.במהלך השנים היא עוסקת בעבודותיה בזיכרון ובדרך שבה אנחנו זוכרים – בצורה לא כרונולוגית או לא ליניארית, ומשתמשת בין השאר בחזרתיות כדי לנרמל טראומות, באמצעות הפיכתן לעוד זכרונות. כשהיתה בת עשר עזבה עם משפחתה את טשקנט שבאוזבקיסטן ועלתה ארצה – אירוע שבהשראתו יצרה כמה מהעבודות המשמעותיות שלה, ביניהן ״על סוליות זרות״ שהוצגה במוזיאון ישראל וגם נרכשה לאוסף שלו, ו״דרך הברזל״ שהוצגה במוזיאון תל אביב לפני כשנתיים ולוותה גם ברומן גרפי שהיווה סוג של סטורי בורד לעבודה.עם השנים הפכו עבודות הווידיאו שלה למורכבות יותר וקולנועיות יותר, ומבני משפחתה הקרובה עברה לעבוד גם עם שחקנים. ״אני חובבת קולנוע איטי, והרבה פעמים אני מרגישה פומו בעבודות שלי, שאני לא הולכת יד ביד עם התקופה. אני ממש כותבת תסריט, ואני יודעת בערך מה יקרה בסוף זה חייב להיות בשליטה, אבל לפעמים בשלב העריכה קורים דברים מעניינים״.דווקא העבודה הבאה שלה תהיה כזו פחות מתוסרטת מראש – פרויקט שהחלה במהלך שנת הרזידנסי שלה בארטפורט שבו היא מתחקה אחרי שני אוביקטים יקרי ערך שהביאה משפחתה כשעלתה לישראל: רובה ציד וסדרה של הדפסים, שנרכשו במטרה למכור אותם פה. ״אלה אוביקטים שיש בהם אלמנט של כישלון, של פנטזיה שלא הוגשמה. הניסיון שלי יהיה למכור אותם בכל מיני דרכים – וזו הפעם הראשונה שאני לא יודעת מה יהיה בהתחלה, באמצע או בסופה של העבודה״. 

האמנית רות פתיר יצגה את ישראל בביאנלה האחרונה לאמנות בוונציה והציגה/לא הציגה את פרויקט ״ארץ אם״, שמוצג בימים אלה במלואו במוזיאון תל אביב. הפרויקט המאוד־אישי (״אני מתעקשת באופן אובססיבי להגיד שהעבודות שלי הן דוקו״) עוסק בתהליך שעברה להקפאת ביציות ומורכב בעיקר מעבודות וידיאו, שדורשות זמן צפייה לא קצר. ״האמנתי שהעבודה מספיק מעניינת ויכולה לעבוד בתחרות עם אמנות מכל העולם, אבל אנחנו אף פעם לא נדע״, היא אומרת, כשהיא מתייחסת לבחירה שלה ושל האוצרות מירה לפידות ותמר מרגלית להותיר את הביתן הישראלי בוונציה סגור עד תום הלחימה והשבת החטופים (שני דברים שלא קרו עדיין).״לא היתה בסיטואציה הזו החלטה טובה שאפשר לקחת. המציאות היתה נוראית ועדיין נוראית. רציתי להראות משהו שהייתי גאה בו ומכיל מורכבות שלא רואים מבחוץ ביחס למה זה להיות אישה ישראלית כרגע, אבל מול המציאות של אפריל זה לא התאפשר. מאז שהתערוכה במוזיאון נפתחה, אני מרגישה שהדעה של האם אני בסדר או לא בסדר התרחקה, כי יש את האמנות״.פתיר היא בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל והתואר השני באמנות ניו מדיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק (בגלגולה הקודם היא היתה בין השאר כתבת אמנות ואוצרת). בגלגול הנוכחי היא מתעניינת ב״לחשוב על טכנולוגיות חדשות כמטאפורה למצב האנושי״, תהליך שהחל כששבה ארצה מארצות הברית ויצרה את ״מכתבי אהבה לרות״, פרויקט ש״שינה עבורי את מערכת היחסים עם מה זה אומר לעשות אמנות״. בעבודות שהיא עושה מאז היא ״עסוקה בריאליזם, במהי המציאות ומה הכי קרוב לאיך שהיא מרגישה״. עד גיל 30 היא חשבה שהמהפכה הפמיניסטית הסתיימה ושניצחנו, אבל אז הבינה ש״היה לי נוח בחוויה שאני שווה בין שווים. טכנולוגיה עבורי היא כלי או הרבה כלים שמממשים את הדבר הזה. הבנתי שיש סיבה שאני מפחדת ממחשב. הגילוי החדש שלי היה הוא שהמהפכה לא נגמרה, והיום היא קורית גם דרך הטכנולוגיה״. -אם הגעתן עד לפה, האמן שהיא רוצה עבודה שלו בבית הוא Ryotaro Satoוהבדיחה? הנה ריקי ג׳רוויס מספר אותה לג׳רי סיינפלד: https://www.instagram.com/reel/DBUIWH4t6_L

מיכל ואעקנין ואיתי מאוטנר הם המנהלים האמנותיים של פסטיבל ישראל, שייפתח בתחילת חודש יולי בפעם ה־64(!) – בירושלים, בנגב המערבי ולראשונה גם בצפון הארץ. הם נכנסו לתפקידם לפני ארבע שנים, שנים שהיו קריטיות בכל דרך שבה מסתכלים על זה.״ב־6 באוקטובר 2023 היה לנו פסטיבל כמעט מוכן לשנת 2024״, מספרת ואעקנין. ״הבנו שכל מה שתכננו לא רלוונטי, צריך לשים אותו בצד ולעשות שינוי כיוון״. ״אנחנו לא רוצים ליצור בועה אסקפיסטית״, מוסיף מאוטנר. ״לא היינו מסוגלים לקום בבוקר ולהסתכל במראה אם היינו עושים פסטיבל שמתעסק במחול עכשווי בנורווגיה״.המציאות תהיה נוכחת בפסטיבל הקרוב, בין השאר בהפקה חדשה שעוסקת באסון מגרש הכדורגל במג׳דל שמס (שתתקיים גם בלוקיישן שבו הוא התרחש וגם במגרש כדורגל בירושלים); בסדרה של נאומים נגד הייאוש שישאו אנשי ונשות תרבות מובילים, ועוד תכנים ומופעים רבים. ״כשהתחלנו היינו צריכים ללמוד את השדה הבינלאומי״, אומרת ואעקנין, ״ומהשנה שעברה אנחנו בתוך סיטואציה של חרם תרבותי שנהיה יותר ויותר הרמטי. אנחנו שוב בתוך עולם של הפקות מקור, רק שהדיאלוג עם המציאות הוא יותר משמעותי. הכל באקסטרים. זו יוגה של ניהול אמנותי״.בתור שני בעלי ניסיון רב בניהול אירועים אמנותיים, ביניהם עונת התרבות, פסטיבל מקודשת בירושלים והפצ׳ה קוצ׳ה (מאוטנר), ואירועי תיאטרון ופסטיבלים שונים (ואעקנין), הנושא של מעורבות הקהל ביצירה חשוב להם. ״כל התחום של אימרסיביות, של השתתפות ושל מערכת היחסים בין האמן לקהל מעסיקה אותנו. אני בעניין של לפרק את האטלייה של האמן, לתת לאמנות לזרום פנימה״.״בשלב הזה של חיינו״, אומרת ואעקנין, ״כשאנחנו מרגישים כזה חוסר שליטה, זו זכות. יש משהו ברעיון של פסטיבל שפוגש את המציאות שיכול להאיר מגמות ותחושות. יש תמיד מבוכה בעולם האמנות בין מה שמתכננים לעשות לבין הרגע הזה שבו התכניות פוגשות את המציאות. השאיפה שלי היא שהמבוכה הזו תקטן כמה שאפשר, שתהיה הלימה בין מה שחשוב לגעת בו לבין מה שאנחנו עושים״. 

מיכל לויט עושה הרבה דברים, כולם קשורים בצורה זו או אחרת באוכל – כותבת, יועצת, יזמת ועוד: ״כששואלים אותי אני אומרת שאני מתעסקת באוכל, ואז מתחילה לפרוט״. עד לפני כשנה עבדה במשך ארבע שנים וחצי באסיף – מרכז לתרבות אוכל בישראל. היא היתה מהצוות שהקים וייסד את המקום, וגם מנהלת התכניות, החווה האורבנית על הגג, הספריה הקולינרית ונושא החדשנות במרכז.לאוכל היא הגיעה קצת במקרה. ״רציתי להיות חוקרת תרבות והלכתי לעשות תואר רב תחומי באמנויות וקולנוע. תוך כדי עבדתי במלצרות בבסטה, שהיחידים שהיו מגיעים לשם אז היו אנשי אוכל, עיתונאים, חקלאים, יננים. אמרתי לעצמי שאולי אחקור תרבות בכלל דרך האוכל״. לויט התחילה לכתוב ובהמשך נסעה לעשות תואר של ארבע שנים במדעי הגסטרונומיה באיטליה. ״הבנתי שמה שמעניין אותי לחקור הוא התרבות הישראלית, ובעיקר שיש פה מלא מה לעשות ויש לי המון מה לתת. חזרתי משם ב־2018, זה היה עולם אחר לגמרי. אז אף אחד לא הבין על מה אני מדברת״.כמה שנים לפני כן, ב־2011, גם פתחה מסעדה קטנה יחד עם הבסטה, ״המעורב״ ברחוב אלנבי. ״זה היה הדבר הראשון שעשיתי שהיה ערבוב של הכל. הגשנו מעורב מזרח ירושלמי, פתחנו גריל מיוחד רק לטבעונים והיתה ויטרינה שפנתה לרחוב שהבנתי שצריכה להיות שם אמנות, אז פניתי לחברתי רות פתיר, שאצרה שם תערוכה שהתחלפה פעם בחודש״. כבר אז היא הבינה שהיא לא מסתפקת בלהגיש אוכל, אלא חייבת לדבר על אוכל. ״לכולנו צריך להיות אכפת מה אנחנו אוכלים ולדעת מה טוב בעינינו״.היום היא לומדת לימודי תואר שני בהבטי חברה ומדיניות של שינויי אקלים באוניברסיטת תל אביב, וכותבת תזה על שאריות במסעדות גורמה. ״קשה לי לעשות את זה בתקופה הנוכחית, אבל בתוך כל העולם הנוראי הזה יש את האסון האקלימי, ומעניין אותי לבחון דווקא את החלק של העשירון או אפילו המאיון העליון באוכלוסייה. אני רוצה להתעסק פחות בחומר ויותר ברוח, ועדיין מחפשת כל הזמן את המקום שלי בין שני הדברים״. 

יעל מוריה היא אדריכלית ובעלת סטודיו מא (ראשי תיבות של מוריה אדריכלים וגם, מסתבר, ״חלל״ ביפנית). היא אמונה על תכנון של מבנים רבים, בעיקר במרחב הציבורי, ביניהם כיכר דיזנגוף המחודשת, בריכת גורדון, טיילת בת ים, האתר הארכיאולוגי בבית שאן ועוד.בימים אלה היא מציגה במוזיאון תל אביב את ״הגן״, תערוכה שמבחינתה ״היא לא תערוכה. היא גן. זו לא תפאורה וזה לא רוצה להיות גן. יש בו גבעות שנטועה עליהן צמחיה מכל מיני סוגים – צמחיה טבעית, פלסטיק, משי, לקט מהשדות ועצים משולי פרדסים שנעקרו״.מוריה מספרת שהכוונה שלה היתה לייצר גן מהדימיון, ללא גיאוגרפיה מסוימת אבל עם זמן ברור – בין ערביים, טרום שקיעה. ״את הזמן אפשר למדוד, הגן הוא בלי מקום. אבל כן חשוב שהוא במוזיאון, בין קירות״.מה שמעניין אותה תמיד, לדבריה, הוא מה שנמצא בין לבין, היחסים או התווך בין הדברים. ״הגן הוא מערכת היחסים בין האדם לטבע. אני תופסת גן כמו סוג של סטייט אוף מיינד. לאורך כל ההיסטוריה הוא גם גן פרודוקטיבי שיכול לאסוף ירקות ופירות, אבל באותו זמן אפשר גם לשבת בו מתחת לעץ ולהרהר. מה שיש בין השניים הוא מבחינתי מקור היצירה. זה תמיד יהיה גם וגם ומה שביניהם״.במהלך שנות הפעילות הרבות שלה היא גם מלמדת באקדמיה ומציגה תערוכות. ״יש לי צורך כל הזמן ללמוד ולחקור. העבודה עם סטודנטים עבודה היא סוג של מעבדת מחקר״.בשנים האחרונות, בעיקר מאז תקופת הקורונה, היא הבינה שאי הוודאות היא מקום חשוב בתהליך העבודה שהרבה פעמים אפשר להרוויח ממנו; וגם שלעיתים אנשים מרגישים יותר בבית דווקא במרחב הציבורי. בסוף, בכל פרויקט צריך להסתכל ״לא על הפרקטיקה אלא על החיים. את הפרקטיקה אנחנו עושים כתשובה לחיים״.

האמנית ילנה רוטנברג אג׳וקו, שתשתתף בחממת האמנים.ות ביריד צבע טרי שייפתח השבוע, היא בוגרת התואר הראשון בבית הספר לאמנות רב־תחומית בשנקר והתואר השני באמנויות בבצלאל, זוכת פרס אסנת מוזס ופרס משרד התרבות והספורט.בשנים האחרונות היא מזוהה בעיקר עם טכניקת העבודה הייחודית שלה, באיירבראש – שגילתה מכל המקומות דווקא במהלך חילופי סטודנטים בסנט פטרסבורג. ״בבצלאל הייתי צריכה פעם בשבוע לדבר על העבודה שלי במילים, שהן לא המדיום שלי. כשהגעתי לרוסיה היו אפס ציפיות, יכולתי לעבוד בלי להסביר את עצמי. קניתי איירבראש והתחלתי להתנסות. מאז לא הסתכלתי אחורה״.רוטנברג אג׳וקו עוסקת בעבודות שלה במבט, כזה שמתבונן גם פנימה ורק החוצה. ״עד שנולדה לי ילדה הייתי מסתכלת רק החוצה. עסקתי הרבה באיך אני יכולה לראות את אותה הסביבה בעיניים שונות. כשהתחילה הקורונה התחלתי להתעסק בבניית מרחבים למשחקי מחשב ובתלת־ממד. יש בהם משהו שדומה לאופן שבו אנחנו מתנהגים כתיירים או חווים את הסביבה כתיירים״.היא שואפת שהציור ייתן לצופה מרחב נשימה: ״אני מרגישה שאנחנו נחנקים ורוצה לתת לעין רגע של מנוחה. אבל כן יש בעבודות דברים מטרידים, כאלה שלא ברור אם רואים לא רואים״. המבט מושפע גם מהמצב המנטלי שלה ושל הסביבה (בין השאר, מיגרנות): ״המבט הוא כלי שאמור לתווך בין הסביבה לבין המוח שלנו, אבל הוא לא כלי אמין. הוא מושפע מהמון גורמים. תמיד הרגשתי שאני לא סומכת על עצמי. אני תוהה עד כמה מה שאני רואה מייצג את מה שבאמת קורה״.ביריד צבע טרי הקרוב היא תציג עבודות מהשנה וחצי האחרונות, גם הן נוצרו באיירבראש, במקביל לסדרת עבודות בפסטל יבש ש״נותן לשחזר את הטכניקה של איירבראש״. למרות שהעבודות יחסית קטנות, היא חולמת בגדול. ״המטרה שלי לשנתיים הקרובות היא לעבוד בקנה מידה גדול. בסטודיו הנוכחי אני לא יכולה, אבל יש לי תכנית אמביציוזית ואני עובדת על לאפשר את התנאים״. אנחנו סומכים עליה. 

אבי בן שושן הוא מעצב ויוצר, שהתאהב בקרמיקה בזמן הלימודים במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר. הוא בכלל רצה להיות מעצב אופנה ואחר כך התעניין בקולינריה, ״ואז ביקרתי חבר בברלין והלכנו לראות תערוכת גמר של עיצוב תעשייתי. כשירדנו מהמונית בתל אביב זה היה מול שלט פרסומת למחלקות העיצוב בשנקר, וחשבתי שזה סימן״.בתום הלימודים הגיע לעבוד בבית בנימיני במסגרת מלגת סטודיו ראשון, ומאז הוא חושב ש״קרמיקה זה משהו שבנצח המוגבל שיש לי אני תמיד אגע בו (אבל יש עוד דברים על הפרק שאני רוצה לגעת בהם)״. במהלך רוב שנות הקריירה שלו, ובעיקר בשנים של הקורונה, עסק בעיקר בייצוא של אוביקטים שלו לחו״ל. בתקופה האחרונה הוא הוריד הילוך בנושא הייצוא והתחיל גם ללמד בשנקר ובמכללה לעיצוב סמי שמעון.בשבוע הבא בן שושן ישתתף לראשונה ביריד צבע טרי (אל תספרו לאף אחד אבל הוא ביקר בו לראשונה רק לפני שנתיים), במסגרת עיצוב טרי שבו יציג גוף עבודות חדש. הסיפור של חלקן מתחיל בשלט קרמי שמצא בחנות ברחוב העלייה (לא נספיילר), מה שהוביל אותו גם להסתכלות על קירות קרמיים, אריחים וצלילה לתוך ספרי אדריכלות. בין העבודות שיציג יהיו אריחים קרמיים ואוביקטים שימושיים או דקורטיביים (״שימושיים למרחב או לעיניים״), חלקם בסגנון יודאיקה ותשמישי קדושה. ״הכל תמצית של ניסיון לנסח בשפה שניסו לנסח בה את התרבות החזותית בישראל בתחילת דרכה, קצת בסגנון של ABS Objects שהופך להיות בעברית אבש חפצים״.קירות קרמיים הם אחד הכיוונים שהוא עומד לגעת בהם בקרוב גם במסגרת קיר קרמי במרחב הציבורי שהוא אוצר בתמיכה של בית בנימיני בשילוב יוצרים ויוצרות שונים; אבל הדבר שהוא הכי היה רוצה לעשות הוא לעצב פארק ציבורי ״עם אוביקטים בסקייל גדול, כולם שימושיים וכולם בעלי מוטיבים חזותיים מהתרבות הישראלית״. עכשיו הוא מחכה רק ליזם או אדריכל. שומעים?