תיק עבודות

ליאורה קפלן היא אמנית (שמגדירה את עצמה כפסלת) שעושה שימוש ברדי־מייד, שתמיד קשור לגוף האדם. ״אחת מאבני הבסיס בסטודיו היא ליצור פסלים שיוצרים קשרים עם בני אדם, שמייצרים פעולה של עצירה, של מפגש. פיסול מבחינתי תמיד מתחבר לגוף, אני חושבת שאנחנו מרגישים חומרים בתוך הגוף״.אחד הפרויקטים המשמעותיים האחרונים שעבדה עליהם הוא פסל חוצות עשוי שיש, שיצרה במסגרת ״אבץ״ – פרויקט פיסול החוצות של המחלקה לאמנויות של עיירית תל־אביב-יפו, שמוצב ברחוב הרכבת מול בית המכס ההיסטורי. ״המחשבה היתה איך אני מייצרת עמוד זיכרון של שפה מקומית. את השיש, שמצאתי בסופו של דבר בפורטוגל, התאמתי לצבעים של הבניינים שנמצאים מסביב״.בשנים האחרונות היא משתמשת בפסליה בקרמיקה ארץ ישראלית, עניין שהתחילה להתעניין בו הודות לשורשיה המשפחתיים. ״אני אוהבת שזה גורם לי לנסוע בכל הארץ, לפגוש יוצרים ואספנים, לקחת משהו שיש לו היסטוריה והקשרים. אני לוקחת את החפץ ומבקשת ממנו להשתתף, ואת מי שלא רוצה אני לא מכריחה. שיטת העבודה שלי היא דרך התבוננות והקשבה, אני לא מחליטה על שום דבר בסטודיו״.בזכות הקורונה, היא מספרת, היא שינתה את תהליך העבודה שלה: היא הפסיקה לרשום את הפסלים לפני היצירה, והחלה להתמקד בהקשבה עמוקה שבה, לדבריה, הפסל יוצר את עצמו. בימים אלה היא עובדת על תערוכת יחיד בגלריה ברוורמן שגם בה תציג פסל אחד שמשלב כדים היסטוריים, לצד חומרים חדשים. עוד היא יכולה לספר על שהתערוכה ״תהדהד את הבחוץ, את התחושה של ארעיות ואובדן של הקביעות״.כאמנית, היא אומרת, מה שהכי חשוב לה כרגע לשמור עליו הוא להמשיך לשאול שאלות מעניינות ולא לענות תשובות חכמות. ״פעם ראיתי את עצמי כפותרת בעיות. היום אני שומרת על מרחב שיש בו כל הזמן סימני שאלה, מרחב שיהיה נכון ואותנטי ויהיה תמיד בקורלציה עם הבחוץ״.

נועה שורץ היא מעצבת, זוכת (יותר מפעם אחת) פרס ה־TDC בתחום הטיפוגרפיה שמוענק בטוקיו ובניו יורק. הזכייה האחרונה שהתרחשה לא מזמן היתה בעבור העיצוב והמיתוג לתערוכה של ג׳קומטי שהוצגה בביתן אייל עופר (לשעבר הלנה רובינשטיין) של מוזיאון תל אביב.במשך ארבע שנים עבדה כמעצבת הגרפית של הסטודיו של רון ארד בלונדון, ומאז חזרתה ארצה היא עובדת כעצמאית במנעד רחב של עבודות – הרבה מהן בתחום ספרי האמן והספרים בכלל. ״גדלתי לאמא ארכיטקטית ומאז שאני ילדה לקחו אותי למוזיאונים ולאופרות (וגם למשחקי כדורגל). תמיד אהבתי לקרוא ספרים, וכשסיימתי את הלימודים בבצלאל היתה לי החלטה ברורה ללכת לעולמות של עיצוב לאמנות ותרבות״.  בימים אלה היא עובדת בין השאר על ספר חדש, מיזם של הספריה הלאומית (עורך: עידו ברונו) שייצא בהוצאה גרמנית ועוסק בספריות; על ספרי אמן לדנה יואלי, רקפת וינר עומר והילה לביב ועל פרויקטים נוספים. ״חשוב לי לא לעשות דברים גנריים. כל דבר צריך להיות במקום. גם אם לא את כל הדברים שאני עושה כולם מבינים, אני מאמינה שמשהו עובר. אחרת לא היה לי מה לעשות פה״.היא אוהבת לחקור נושאים חדשים ואוהבת לעשות פרזנטציות, למרות שהמילה הספציפית הזאת אולי לא מייצגת מספיק טוב את הרעיון. ״אני אוהבת להציג את מה שאני עושה, לראות את ההתרגשות המשותפת. זה רגע מלהיב, אפילו קצת קתרזיס, אפילו שהספר הספציפי עוד לא הודפס.״היום אין דבר שאני אוהבת יותר מלעבוד. זה מרגש אותי. אני עובדת עם א.נשים שאני אוהבת, והרבה מהלקוחות שלי נהיו סוג של חברים. אני לא איזו מעצבת שיודעת הכל, אבל תמיד כיף לי להכיר אנשים חדשים ונושאים חדשים״.עד כמה היא אוהבת? אם יציעו לה לצאת לחופשה או לעבוד על עיצוב ספר היא לא לגמרי בטוחה במה תבחר. אנחנו, בניגוד ל־TDC, לא שופטים (ואפילו מקנאים).

שגיב גלעם הוא קריאייטיב דירקטור שעושה הכל מהכל: מעצב, יזם, יועץ, אסטרטג, ממתג ומנחה. קדמו לכך לימודי עיצוב אופנה בשנקר, 18 שנה שבהן עבד בקסטרו (כולל מגורים בסין) – מה שהיה מבחינתו ״בית ספר לכל כך הרבה דברים״.אחד הלקוחות הראשונים שהיו לו כעצמאי הוא אתא, שם הגה יחד עם מעצבות המותג את קולקציית הג׳ינסים שלהם. הפרויקט האחרון הגדול שהיה מעורב בו חיבר אותו גם לעולמות הטק, כשהצטרף לצוות של סטארט־אפ שמייצר משקפיים חכמים וליווה אותו מהשלבים של פרויקט מימון ההמונים ועד לאחר השקת המוצר עצמו. ״אני מאוד אוהב בגדים. בתור ילד הייתי הקלישאה ששיחק בברביות, למרות שההתמחות שלי בסוף היא בבגדי גברים. אני חושב שאופנה היא כלי לייצר באמצעותו את מי שאתה רוצה להיות״.במהלך השנים הבין שהיום, אחרי שהאינטרנט שינה את האופן שבו אנחנו צורכים, ״צריך לבלוט. לספר סיפור ברור, לייצג סוג של ערך. צריך לייצר מערכת יחסים בין הלקוחות למותגים כדי שימשיכו לצרוך אותם״.המיזם האחרון שבו הוא מעורב הוא מותג בגדי הגברים SEBO, ״מותג שאני חושב שאין כמוהו בארץ, שמעניק פתרון איכותי, מדויק ואלגנטי. יש משהו במקומיות שמייצר ערך. אני מאמין בלפגוש את הלקוחות, משם לומדים בסוף״.הליווי של הסטודנטים והמעצבים הצעירים במסגרת מאיץ האופנה של מפעל הפיס מאפשר לו להישאר בחיבור עם הדור הצעיר. ״אין היום שום מקום שמלמד מעצבי אופנה להיות יזמים. בתכנית אנחנו נותנים להם מעוף, פותחים להם את הראש לגבי מה שהם יודעים ומה שהם לא יודעים. העבודה בטק סידרה לי את הראש והבנתי למה מעצבי אופנה צריכים להתנהל היום כמו מנהלי סטארט־אפ, ולא רק לסחוב שקיות מנחלת בנימין״.

מאז שסיים את הלימודים במחלקה לעיצוב תעשייתי במכללת הדסה בירושלים, אוהד בנית מנסה להימנע מהגדרה מדויקת לגבי מה הוא עושה. בשלב מסוים הוא הגדיר את עצמו כ־Undesigner, שבתרגום לעברית היה יכול לעבוד גם כמעצב־אל וגם כמעצב־על.היום הוא מתחכם פחות ומספר שהוא יוצר תוכן בתלת־ממד – על כל המשתמע מכך. מזה שנים שהוא מחזיק בסטודיו עצמאי משלו יחד עם שני א.נשים נוספים שיחד עושים הכל בעצמם. ״אני שם לעצמי גבולות גדילה״, הוא אומר. ״אני לא רוצה להפוך מיוצר לאיש שיווק או מנהל עסק״.הנישה המאוד ספציפית שהנדס לעצמו במהלך השנים התחילה במקרה: ״הגעתי לחברה שרצתה לרכוש ממני גופי תאורה, שהמשרד שלה נמצאים בקומה 32 במגדל גבוה. כששאלתי את אחת העובדות מה עושה החברה, היא סיפרה שהם חברה יזמית־קבלנית. נכנסתי למנכ״ל ואמרתי לו שגופי תאורה לא אמכור להם, אבל שאייצר עבורם מבנה עץ על הקיר. כך יצא לדרך פרויקט הקיר התלת־ממדי הראשון שלי, שעד היום, בווריאציות משתנות, הוא הרב מכר שלי״.מאז, בנית נודע יוצר ומייצר עבודות סייט ספסיפיק לכל מקום. ״אני לוקח את התוכן של החברה ומתרגם אותו אמנותית למשהו שלרוב יהיה על הקיר. לתוך זה אני יוצק לפעמים את המבנה האדריכלי שבו החברה נמצאת, את הלוק־אנד־פיל שלה. כל חברה מקבלת משהו שמותאם לה״.לצד זה הוא עושה פרויקטים מסוגים שונים: מפסל פרס המצוינות לתוכן של תאגיד השידור כאן שעיצב לאחרונה ועד חשבון האינסטגרם שלו שמהווה פלטפורמה בפני עצמה. למרות שברוב הפרויקטים שלו מעורבים לקוחות, הוא מספר ש״אני עובד קודם כל לעצמי, כמו אמן.״כשאנשים מגיעים אלי הם לא יודעים מה הם יקבלו, הם נותנים לי את המושכות וסומכים עליי שאוביל אותם. הגעתי למקום שבו אני עושה מה שאני אוהב לצד המגבלות. זו אמנם לא עבודה חופשית לחלוטין, אבל יש לי חופש מחשבתי גדול. אני לא ביצועיסט״. 

אוסי ולד היא יוצרת אנימציה שמלמדת במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, והחלה ללמוד אנימציה, בבצלאל גם כן, בגלל בחור שהיתה דלוקה עליו (הם לא שמרו על קשר). כל זאת אחרי שסיימה ללמוד לתואר במתמטיקה(!) ופיזיקה (!) שעד היום היא מאוד אוהבת.את הבחירה בין אנימציה לפיזיקה קיבלה הודות לקופסת קורנפלקס, ומאז ועד היום יצרה סרטים, עבודות תלויות מקום, יצירות שמשלבות אנימציה ומחול, פרויקטים מסחריים ועוד. ״זה המדיום שלי, ככה אני יודעת לדבר״, היא אומרת.בין השאר היא היתה שותפה ליצירת האנימציה בסרטיו של ארי פולמן ״ואלס עם באשיר״ ו״כנס העתידנים״. על ואלס עם באשיר היא מספרת ש״כאנימטורית צעירה למדתי שם המון. בלימודים הפוקוס היה רק על קונספט, שם למדתי את היופי שבפרטים ובניואנסים״. זה כנראה מה שקורה כשעובדים במשמרת שלמה של שמונה שעות על שתי שניות של אנימציה.כשהיא מנסה למצוא מכנה משותף בין הפרויקטים שלה לאורך השנים, היא חוזרת תמיד לעיסוק בגוף ובתנועה, שמגיע בין השאר מההיסטוריה שלה בעולם המחול. ״יש לי חשיבה כוריאוגרפית בבימוי ויש לי תמיד רצון לשחק. בנוסף, אני מעדיפה תמיד לעבוד עם אנשים.״הרבה מהעיסוק שלי הוא בבית ובמעגלים שנמצאים בתוך הבית. חשוב לי החיבור האנושי והאנימציה עבורי היא כלי לתקשר עם אנשים, לחלוק את הרגשות שלי, להרגיש שעוד אנשים מרגישים כמוני. רוב הזמן זה קורה גם באמצעות הומור עצמי. אני לא אוהבת לקחת את עצמי ברצינות״.על עולם האנימציה היום, לעומת מה שהיה כשהתחילה, היא אומרת ש״אנשים מגיעים היום לאנימציה מכיוונים שונים, והתחום נפתח להרבה דברים שהם לא ממש סרטים, מה שמאפשר לכל אחד לבטא את עצמו בצורה קצת אחרת. בנוסף, יש היום המון יוצרי אנימציה שמוכרים בעולם״.בתור מישהי שעובדת כיוצרת עצמאית היא מספרת שיש היום בישראל יצירה עצמאית מגוונת ופורצת דרך. ואם נחכה בסבלנות נוכל גם לצפות בזו שהיא עובדת עליה כרגע (כלומר, ב־12 השנים האחרונות), במקביל להמון פרויקטים נוספים.

דן פרץ הוא צלם שמוכר בעיקר הודות לצילומי האוכל והסטיל־לייף שלו, ומהעובדה שבמשך עשר שנים היה אמון על הצילומים למדור האוכל של רונית ורד במוסף הארץ. בימים אלה הוא משתתף בתערוכה ״צבע״ במוזיאון העיצוב חולון, בעבודה הפותחת של התערוכה שיצר יחד עם איליה מרכוס: עבודת וידיאו של למעלה מתשע דקות, שבה הוא תעד מעצבות ומעצבים שהאובייקטים שיצרו מגלמים את האופן שבו נוצרו, ביחס לצבע.פרץ התחיל לצלם בגיל 24, אחרי קורס שלמד בקמרה אובסקורה. ״עבדתי אז במסעדות והתחלתי לצלם את הדברים שאני אוהב״, הוא מספר. ״היתה תקופה שבה צילמתי גם פורטרטים, אבל הבנתי שבעולם של סטיל־לייף אני יכול לשלוט יותר בסיטואציה״. מאז צילם בין השאר כ־25 ספרי אוכל, רובם בחו״ל, לצד צילומי מגזינים, הפקות מסחריות, וצילומים שהוצגו בתערוכות.״בכל פרוייקט החלק המאתגר אבל גם המעניין יותר מבחינתי הוא תהליך העבודה וההפקה. אני מנסה תמיד לדבר מראש עם מי שאני הולך לתעד ולכוון אותו למה שהולך להיות, כדי להכניס אותו לסטייט אוף מיינד.״אני מאמין בכמה שפחות לביים, מייצר את הסט־אפ הכי נכון מבחינת אור ומתעד את הפעולה. כשמדובר בעבודות וידיאו אני מדמיין כל הזמן איך זה ייראה על המסך, ואחרי הצילום עובר לחלק של העריכה, כשבווידיאו חלק משמעותי מהעבודה הוא הסאונד״.אחד האלמנטים המרכזיים שמנסחים את העבודה שלו הוא אור, בדגש על אור טבעי. לצד זה הוא מנסה להתמקד בצילומים שמספרים סיפור של מקום ושל חומר גלם. ״מה שמגדיר כל מי שהוא אימג׳־מייקר הם שלושה דברים: האדם עצמו ומאיזו נקודה הוא מגיע, מה הוא מתעד, והאור. בתוך שלוש הנקודות האלה אני עובד ומנסה להגדיר בכל פרויקט מחדש מהו סט הערכים שלי״.

חלי גולדנברג היא שחקנית, כותבת, צלמת, ציידת שלטים ועוד טייטלים משתנים. בסרט הראשון שלה היא שיחקה כבר בגיל 15 וחצי, אבל הפעם הראשונה שבה היא הבינה שקולנוע הוא אמנות שבאמצעותה היא יכולה להביע את עצמה, היה כששיחקה בסרט ״הלהקה״ של אבי נשר ב־1978. אחרי שלושה סרטים גם נסעה ללמוד משחק בניו יורק.היחסים שלה עם צילום היו קיימים מאז ומעולם: ״גדלתי עם אבא עם חדר חושך במרתף, וכדוגמנית צעירה הצלם הראשון שצילם אותי היה בן לם. הטעם שלי הושפע ממנו, אני מצלמת כאילו אני בתו הביולוגית״. כשקיבלה את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלה היא התחילה להתנסות ולימים הצילום הפך לפרקטיקה האהובה עליה. ״כשעשיתי קליק במצלמה הדיגיטלית ומיד ראיתי את התמונה יצאתי מדעתי. עד היום הכי מרגש אותי זה לצלם״.לכתוב היא התחילה בתקופת הפריחה של הבלוגים, בתחילת שנות ה־2000, בבלוג מצליח באתר ״רשימות״. ״זו היתה הפעם הראשונה בחיים שיכולתי לתווך את עצמי לעולם, כמו שאני בוחרת לשים את עצמי על השולחן. אחר כך רענן שקד הציע לי טור שבועי ב־24 שעות של ידיעות אחרונות, וזה היה אושר גדול״.היום, אחרי כמה עשורים של פעילות בכל התחומים, היא ממשיכה לעשות הכל מהכל. ״בשנה האחרונה צילמתי שני פיצ׳רים ובחודש הקרוב אני מצלמת שני סרטים קצרים. אולי כי יש לי אנרגיה גבוהה, אני מדברת מהר ואני זזה מהר, אבל אני לא מכירה בעולם עוד אישה שהיתה צריכה לחכות 20-30 שנה כדי שיבינו שהיא לא רק צעירה בלונדינית ויכולה גם לשחק נשים מבוגרות״. אנחנו מחכים לצפות. 

תאי ישר הוא אדריכל שעומד היום בראש Yard, קבוצת המחקר והפיתוח של ישר אדריכלים – אחד ממשרדי האדריכלים הגדולים בארץ, שמונה כ־130 (!) עובדים. הוא גם נצר לשושלת אדריכלים מפוארת – אביו הוא האדריכל אבנר ישר וסבו הוא האדריכל יצחק ישר. ״הכי לא הוסללתי״, הוא אומר, ״אבל החיים כן הובילו לשם. כנער בכלל לא היה לי ברור שאלך ללמוד אדריכלות, אבל גם כשהייתי במגמת תיאטרון הייתי זה שבסוף בנה את התפאורה״.ישר הלך ללמוד אדריכלות בניו יורק, קודם כל כדי ללמוד *בניו יורק* ואחר כך כי זה הרגיש לו כמו ״ללמוד לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר״. את השנה הראשונה סיים בידיעה שהוא מאוהב במקצוע וזה מה שהוא רוצה לעשות.למרות שהוא שייך לדור מסוים, הוא מספר שבשנים האחרונות הוא למד גם להסתכל וללמוד מדורות קודמים (כמו אבא שלו, שלדבריו ״נותן פייט״ לבני הדור הצעיר). ״בשביל שמשהו יקרה הוא לא יכול להיות רק דמיוני, הוא צריך להיות גם קונקרטי. אבא שלי מתחיל פרויקטים בתכנית אדריכלית ולא בהדמיות תלת־ממד״.במהלך השנים נגע גם בתחומי יצירה אחרים – הציג תערוכה של איורים, עיצב חולצות ועבר תהליך של שחרור דברים החוצה – בעיקר באמצעות האינסטגרם שלו שבו הוא מנסה ״להראות את אחורי הקלעים של המשרד, וגם שלי״ (אם אתן לא עוקבות, זה הזמן).עם הרעיון לקבוצת מחקר ופיתוח הוא מסתובב בראש כבר כמה שנים, אחרי שראה את המודל בכמה משרדים כשחי בניו יורק. ״המהות שלה היא להצליח לעשות דברים מעבר ליומיום. הנושא הראשון שעסקנו בו הוא מערכת הסעות לעובדים בעתיד, כשיעבדו הרכבת הקלה והמטרו, שם ניסינו להבין איזה שינויים חברתיים ועירוניים הן יכניסו״. היום הוא יודע גם להסביר למה אדריכלים לובשים רק שחור. לא נספיילר. 

נורית קוניאק וטל בלטוך הם מעצבים שעובדים כל אחד בנפרד, וחברו לטובת יצירת ״אנחנו בצבע״, מיצב וידיאו שמוצג בימים אלה בתערוכה ״צבע״ במוזיאון העיצוב חולון. קוניאק היא בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, מעצבת וארט־דיירקטורית, בעלת סטודיו קוניאק למיתוג. ״אני באה מפרינט וממיתוג, והמשיכה שלי תמיד היתה לצבע וגם למקום שבו אפשר להזיז דברים בצורה הרגשית״, היא אומרת.בלטוך הוא בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, מעצב שעוסק בעיקר בעיצוב קליפים, וידיאו וארט לסדרות טלוויזיה. בין השאר הוא אמון על הארט דיירקשן לסדרה ״צל של אמת״ שהיתה ההתנסות הראשונה שלו בחומר דוקומנטרי, וממנה הביא איתו רעיונות גם לעבודה הנוכחית.המיצב המדובר מורכב מחמישה מסכים, שעליהם מוקרנת עבודה של תשע דקות שנחלקת לפרקים על פי צבעים. הרבה מהדימויים הם דימויים ארכיוניים, והעבודה מלווה במוזיקה ישראלית, כזו שהקהל הישראלי מכיר טוב מאוד. ״זו היתה חוויה שונה ממה שאני רגילה לעשות״, אומרת קוניאק. ״חלק משמעותי מתהליך העבודה היה האיסוף של החומר. נחשפנו לשעות של ארכיון והיינו צריכים לייצר את גבולות הגזרה שלנו״.״בגלל ששנינו מעצבים״, אומר בלטוך, ״הבחירה שלנו בפוטג׳ היתה קודם כל על פי קומפוזיציה, צבע ואתסטיקה. בחרנו חומרים שאפשרו לנו כיוצרים לקחת צעד אחורה, לא להכניס מסרים בכוח. הצופה מגיע לעבודה עם מטען וכל דימוי כזה מציף אותו״.את העבודה על מיצב הווידיאו הם החלו לא הרבה זמן אחרי פרוץ המלחמה. ״בלי לשים לב פתחנו את העבודה במילה ׳מבט׳, בדימוי מתוך מהדורת מבט״, אומרת קוניאק, ״ורק בדיעבד הבנו את הקשר לעיסוק במבט, למשמעות של המילה ולדרך שבה המבט משתנה. בהרבה מהדימויים בעבודה מוצגת אופוריה ואידיליה, ובמבט על אותו הפוטג׳ בעיניים עכשוויות נפער איזה עמק. הצפייה בעבודה היא העמק הזה; לא היינו צריכים להוסיף תמונות של חטופים כדי שזה יקרה״. 

אלמוג סלע ואיתמר תורן (True Twins), המעצבים האמנותיים של הסרט ״קרוב אליי״ בבימויה של תום נשר, הכירו במהלך הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ועובדים יחד כבר למעלה מעשור. בין העבודות המוכרות שלהם נמצא הפתיח האיקוני של ״חזרות״, הכותרות לסדרה ״קורדרוי״ והעבודה על הסרט ״שש וחצי״ של כאן 11, שבו בנו מחדש את מסיבת הנובה ואת הטבח – במיניאטורות.כשנשר הציעה להם לעשות ארט לסרט הם קצת הופתעו, אבל אחרי שקראו את התסריט הבינו שהם חייבים לקחת בזה חלק, והיו בין הראשונים שהחלו בתהליך העבודה על הסרט – עוד לפני שנסגר צוות או צלם. ״עברנו יחד על כל הסצנות, חשבנו איזה גוון תקבל כל דמות, הלכנו לסיורי לוקיישן. המטרה היתה לבנות עולם של צעירים שכולל את השפה, הלבוש, המוזיקה. להביא את האמנות והתרבות כמו שאנחנו מכירים אותה היום״.אחד האתגרים בסרט היה לבנות פיזית סט של חצי האי סיני, כולל כל הפרטים (אם אתם צריכים להשכיר גמל – הם יידעו לאן להפנות אתכם). ״העבודה על הסרט היתה חוויה שלא ציפינו לה, משהו שממש תפור למידותינו. זה עורר בנו רצון עז לעשות סרט משלנו״. אנחנו ממתינים.אחרי הפרק עם איתמר ואלמוג חייבות להאזין לפרק 186 עם תום נשר, שהתחילה לכתוב את הסרט לפני כשש שנים, כשהיתה בת 21 ולמדה בסם שפיגל, קצת אחרי התאונה שבה נהרג אחיה ארי. הסרט, לדבריה, ״לא מבוסס על סיפור אמיתי אלא על רגש אמיתי״, ובמסגרתו היא לא מהססת לעסוק בנושאים שהם טאבו, כמו מוות, או לחילופין – סקס.בפרק 187 אירחנו את ליה אללוף ודריה רוזן, השחקניות הראשיות בסרט. אללוף משחקת את עדן ומספרת שה״מקום בה שהכי התחברתי אליה מהרגע הראשון היה הטוטאליות שבה, העובדה שהכל בחוץ. לי אין את זה, אני פחדנית. מסע ההתבגרות שלה היה גם מסע ההתבגרות שלי״. רוזן, שמשחקת את מאיה, מספרת: ״יש לי המון מתוך מאיה, הרבה מהדברים שמובילים אותה בחיים מובילים גם אותי. היא רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, ואני מתאהבת בכל דבר שזז״.