מעלה בטוב

הישראלים נחשבים למאושרים. למרות המצב והתלונות והחום של אוגוסט, אנחנו במקום טוב בעשירייה השנייה העולמית. מקום 14 ליתר דיוק. פרופ' טל שביט צופה שאם נמשיך ככה נדרדר בדירוג. בממשלת ישראל בשיא משבר בריאות וכלכלי יש שלושים ושישה שרים. אף אחד מהם לא מופקד על הנושא האיזוטרי" - אושר". נכון, כולנו רוצים להיות מאושרים. אבל אושר הוא בחזקת nice to have כלומר, לא נתנגד לאושר בחיינו, אבל יש דברים שאנחנו פועלים מעשית לטובתם: כסף, הצלחה, מעמד, יוקרה. רובנו לא ממש פועלים להשגת אושר. לא אנחנו, לא החברות שמעסיקות אותנו, לא המדינה. כלכלת האושר היא זרם בכלכלה התנהגותית שמודדת אושר ומאתרת קורלציות בינו ובין "מכונות" אחרות בחיינו: הבריאות שלנו, ההורות שלנו, הפנסיה שלנו, המשמעות שלנו, הכסף שלנו. מתברר ששווה להיות מאושר. ועם המשפט הזה כולם יסכימו. רק שזה שווה כלכלית. חברות שמשקיעות באושרם של עובדיהן - מרוויחות יותר כסף! מדינות שדואגות לאושר הלאומי בתוכן - חוסכות כסף ומנצלות את המשאבים הנחסכים לצמיחה. שמעתם כבר על הג'וב טייטל - CHO? Chief Happiness Officer מנהל אושר ארגוני לא מדובר במנהל רווחה משודרג. לא סדנת האלכוהול, הרצאה או עציץ ליום האהבה מספיקים להגביר את אושרם של העובדים. מה כן? מאמץ יצירתי פנאי קהילתיות לפני חצי שנה רוב המעסיקים לא היו מוכנים לשקול שכל עובדיהם יעבדו יומיים בשבוע מהבית. הגיעה קורונה אחת. וכל העובדים עבדו 5 ימים בשבוע מהבית. הפרודוקציה נפגעה? לא. בחברות רבות היא אפילו גדלה. את השיחה הזו עם פרופ' טל שביט שווה לשמוע. היא מצביעה ממשקי אושר רבים בחיינו. שווה להכיר את המכונות האלה. ואלה מאיתנו בעמדות השפעה - שווה להרחיב מחשבה, לערוך ניסויים קטנים (בלי צורך במגיפה). למה אני מתכוונת ב"שווה"? ל- שווה כלכלית. עד כדי כך שווה אתם בעלי עסק? מנהלים בארגונים? רוצים להתחיל בקטן ולבחון את השפעות הרחבת האושר בארגונכם? מוזמנים לפנות ונחשוב ביחד.

החיים הם משחק. מגיל 0 עד 99 (או עד מאה ועשרים) משחקן אחד ועד 7.8 מיליארד שחקנים (אם סופרים רק בני אדם כשחקנים). למשחק שלנו יש כללים (חלקם הומצאו בידי הבריאה, חלקם באמצעותנו), יש לנו אפשרויות ובחירה ויש נתונים ומחויבויות. וכמו בכל משחק - יש נקודת סיום. סיום למשחק. משחק החיים. רונן גפני נולד עם הכישרון לראות את המשחק, לקחת אותו במשחקיות (playfulness), ולשאול שאלות לגבי כלליו. המשחק שעניין אותו מאז ומעולם הוא משחק היזמות והעסקים. אבל היו לו השגות בנוגע לכללים, למוסכמות, להנחה של "משחק סכום אפס". אז הוא המציא משחק משלו, שמדמה את החיים, ומציע תבניות חשיבה חדשניות (תואמות "העולם החדש"). פרשביז, קוראים למשחק, ומאות אלפי אנשים ברחבי העולם כבר שיחקו בו. אבל המשחק הוא רק תירוץ להרחבת תודעה, לשינוי דפוסי חשיבה. בשיחה מרתקת דיברנו על החידוש של פרשביז ועל דוגמאות מהחיים עצמם. "תחרות זה לחובבנים" אומר גפני, ומסביר כמה מגבלות מציבה לנו התחרותיות שהתחנכנו על בסיסה. היזמות שגפני מדבר עליה נובעת מתשוקה פנימית לתרום לעולם, לשנות אותו, והיא גם מבקשת לתמוך בלייף סטייל שלנו. כשנתקלתי בספר שכתב עם שותפו שמחה גליק ובהשתתפות רויטל פיזנטי, הרגשתי שהגעתי "הביתה". זה בדיוק המשחק שביקשתי לשחק בעצמי - עסקים ויזמויות שמספקים את אורח החיים שאני מבקשת לעצמי עכשיו, ולא יום אחד כשאצא לפנסיה, כשאעשה אקזיט, בהנפקה. ה"עסקים החדשים" שאני מלווה מבטאים את ה- Y הפנימי של מקימיהם, ומסונכרנים עם יתר תפקידי חייהם בהיותם יצורים הוליסטיים. יזמות, היא מיינד סט. לא חייבים להיות סטארטפיסטים הייטקיסטים בשביל להיות יזמים. יזמות היא חלק מהחיים, והיא נטועה בכל רובד שלהם - בהורות שלנו, בזוגיות שלנו, בלימודים שלנו, וכן גם בקריירה שלנו. לתפישתי, יזמות צועדת יד ביד עם אושר. היא מכילה את כל הערכים המהותיים לאושרנו: סימני שאלה, בחירה, לקיחת אחריות, יוזמה, תרומה, עצמאות וחופש. כדאי ממש! אל תפספסו.

פרק 24 מה אמהות צריכות? עם אוריין צ'אפלין לעשות רילוקיישן זה האמא של מתיחת אזור הנוחות. ללמוד שפה חדשה אבל בעיקר את הסאב שלה. להשתייך שוב. מהתחלה. להיות אמא במקום זר, זה עניין. זה הסיפור של אוריין. קיבוצניקית לשעבר, קרייריסטית מצליחה, חלק מהארץ הזאת, ארזה מזוודות ותיקים, בעל וילדים וטסה אל מעבר לים. ושם, היא לקחה קורס באוניברסיטה. וכשכל אחת הציגה את עצמה, את מקורותיה, את סיפורה, אוריין עמדה וסיפרה כבדרך אגב שהיא הגיעה מקיבוץ שריד, שהיא ילדת לינה משותפת. הנשים בקהל נדהמו. מה זה לינה משותפת? מה זה הקיבוץ הזה? זו כת? איך הרגישו האמהות כשהילדים שלהם לא ישנו איתן? פעם ראשונה שאוריין עצרה לחשוב על האמהות. נכון, הן צודקות. איך הן הרגישו באמת האמהות? תמיד דיברו על הילדים, על ההשפעה עליהם. המפגש הזה עם נשים אחרות, היה הרקע לספר שיצא השנה "ארבע שעות ביום", המגולל מונולוגים מפי שלוש עשרה אמהות שונות לילדי לינה משותפת בקיבוצים. שיטת "הלינה המשותפת" היא יחידה בעולם, והיא אתגרה פרדיגמה אנושית יציבה ומבוססת בפרדיגמה חדשה. אני צדה פרדיגמות כתחביב, ואוהבת להרהר בהן, לערער עליהן. האם הן מוכרחות המציאות? האם הן אחוזות בטבע? האם יש עוד דרך? מהם הרווחים, מהם המחירים? איפה הכל התחיל? הספר הזה גרם לי לחשוב - איך פרדיגמות תרבותיות לפעמים (והרבה) מכניעות אינסטינקטים, מסרסות את טבע הדברים, אבל הוא גם הוכיח ש"גם אם יש שיטה אחת, לא הייתה אמא אחת" כמו שאמרה אוריין, ושהבחירה נטועה בטבענו. חלקנו בוחרות להסכים, אחרות בוחרות למרוד, ויש את אלה שמוצאות את דרך האמצע. וככל שאנחנו עושות את הבחירה במודע ולא מתוך אין ברירה - כך אנחנו שלמות יותר עם המציאות. הוא גם גרם לי לחשוב שמרגע שנולדים ילדם לעולם שאלת טובתם היא השאלה הראשונה במעלה. ומה עם טובת אמם? מה היא צריכה? איכשהו, הדיון הזה נעדר מסדר היום. אוריין ואני ניסינו באמצעות הדמויות מהספר (שהן דמויות חיות ואמיתיות במציאות) להבין - מה אפשר ללמוד מהן על אמהות בכלל? על האמהות שאנחנו?

פרק 23, איך להערך מקצועית לעתיד? עם נירית כהן עולם העבודה העתידי כבר ממש כאן, ו"אנשי העולם החדש" כבר עושים מודלינג למה שצפוי לכולנו. השינוי שעשיתי בקריירה שלי, הטרנספורמציה האישית שלי, מייצגת מגמות שתופסות אחיזה (או במילים אחרות, אני לא מיוחדת וגם לא יחידה). מקצועות מסורתיים גוועים או מוחלפים ב- AI ומכונות שלומדות את עצמן. אנשים כבר לא עובדים באותו מקום כל חייהם, אלא ממציאים את עצמם כמה פעמים במחזור חיים. זה מה שיקרה. זה מה שקרה לי, או עשיתי שיקרה לי. זה נראה בזמנו כמעט מוזר. לבחור למכור חברה מצליחה, רווחית, משגשגת, עם גרף רווחים גדל והולך. חברה שמבטיחה יציבות, ביטחון, אופק כלכלי, יוקרה, מעמד, נוחות. ובשביל מה? בשביל תשוקה? בשביל חופש? נפלתי על הראש? לא נפלתי עליו, אבל קצת השתקתי אותו. שמתי על מיוט, והקשבתי לאיברים אחרים, שרוב השנים השתקתי היטב עד שבכלל לא ידעתי שהם מדברים. למכור חברה מצליחה, להתחיל הכל מהתחלה, "פרשמנית" נטולת שם וניסיון והכנסה. להאמין שהיכולות שלי, הכישרונות שלי הם לא במשרד או במותג, הם הולכים איתי לאן שלא אלך. להסכים לוותר על תפישה לינארית, שמספרת לי שהגרף תמיד חייב לעלות, ולהיות מוכנה לקחת צעד אחורה (במובני ההכנסות והתגמולים) וכמה צעדים קדימה במובני היצירתיות וההתפתחות. למתג אותי אישית. אמאלה!! כמה שזה מפחיד. לתת לכם לראות לי. לתת לכם למשב אותי, לחוות דעה. וכמה שזה משחרר לגלות שזה בסדר כשאתם רואים לי. שזה אפילו (רוב הזמן) מרגש. בשנים האחרונות, מאז שעזבתי משרד מעוצב וטייטל מכובד, נסקתי בעקומת למידת תכנים במרחבי האושר, ה- well-being, הפסיכולוגיה האנושית. הכרתי מלא אנשים מרתקים שהפרו אותי מחשבתית והזינו אותי לבבית. למדתי לעשות ממקום מדויק, קשוב, אינטואיטיבי. ממקום נושם. הכרתי הרבה יותר פלטפורמות דיגיטליות. בניתי לעצמי אתר, הקמתי לעצמי פודקאסט. פתחתי קהילה. נדמה לי שעתיד עולם העבודה מכיל ערכים דומים של: בחירה, ביטוי עצמי, יצירתיות, למידה, גמישות, רשת של אנשים, קהילתיות, שינוי וטרנספורמציה ו.. אוטומציה. הזמנתי את נירית כהן לדבר על עתיד עולם העבודה. מי שהייתה בעברה סמנכ"ל משאבי אנוש באינטל, עברה תהליך דומה לשלי, זיקקה לעצמה שליחות והפכה אותה למקצוע. הצעתי לה לדבר על מגמות צפויות בעולם העבודה והיא אתגרה אותי והדליקה אותי, כשהציעה שבמקום שיח אקדמי, נספר את הסיפורים שלנו, שמספרים בעצמם את העתיד. שהוא כבר כאן.

כשנכנסתי לעולם העסקים, למדתי המון דברים שקשורים להתנהלות כלכלית. בסיסיים. למדתי אותם מהפרקטיקה. דברים שהגיוני היה ללמוד אותם באופן מסודר. ממוסד. למשל, למדתי שעמלה בנקאית היא לא חוק טבע ושאפשר להתמקח עליה. או שבדיקת חשבונות, מגלה המון הוצאות שהן טעות במקרה הטוב או שיטת מצליח במקרה הפחות טוב. למדתי שתשלומים הם פיקציה. גלגול של הוצאות קדימה. שסדרי עדיפויות הם בסיס מהותי לבחירה. ושכל בחירה היא בעיקר וויתורים. על מה אני בוחרת להוציא עכשיו, במה אני בוחרת להשקיע ועל מה בתמורה אני מוותרת לעת עתה. גדלתי בבית של אבא עצמאי. אז רוב הלמידה נחה על תפיסות עולם, פרדיגמות, שמכתיבות פרואקטיביות, שאילת שאלות ולקחת אחריות. רק שלא לכולם היה בסיס כזה, ולא לימדו אותנו כלום על כסף. למה לא לשלם בקרדיט (מבחינתי, לעולם!)? איזה כוח מיקוח יש לנו מול הבנק? מה אנחנו יכולים לעשות באמצעות יצירת סדר בעולמנו הכספי? ואיך להתמודד עם כסף בשלום (ולא בהתעלמות וברתיעה)? הפרק האחרון בפודקאסט דן בהיסטוריה של הכסף וגלגוליו ברמת המאקרו. אבל מה עם המיקרו? מה איתנו? מה ביכולתנו לעשות על מנת להיטיב את חיינו? הנושא הזה, הוא אחד המשפיעים העיקריים על רווחת חיינו. על הזוגיות שלנו. על יחסינו עם הילדים שלנו. ועל תחושת השליטה שלנו בחיינו. זה לא סוד שאנחנו עומדים בפני משבר כלכלי, מיתון. זמן טוב לערוך שינויים, לחשב מסלול, להסתכל לגף החשבון בלבן של התדפיס וגם בשחור ובירוק ובאדום של המספרים. איה תמרי היא יועצת לכלכלת המשפחה, והזמנתי אותה לספק ערך ולתת לנו כלים לשפר את ההתנהלות הכלכלית שלנו. האזנה נעימה ושבת טובה (וצוננת)!

פעם לא היה כסף. והיו חיים. היה אוכל והייתה קהילה ועמל . כסף - לא היה. רק לפני 7500 שנה עם המהפכה החקלאית, נולד גם הכסף. מערכת אמון בתוך הקהילה שנועדה לאפשר סחר חליפין. הכסף נבחר להיות משאב שאין לו ערך משל עצמו (אי אפשר לאכול אותו, לדוגמא), הוא מדיד, הוא עמיד והוא קל לנשיאה. מתכות כמו כסף, זהב, נחושת נבחרו לשמש כמטבע. ובסמוך להולדת הכסף, נולד גם אחיו - החוב. החוב נועד לייצר צמיחה. אם אני חקלאית שמגדלת חיטה, עליי לקנות זרעים. ייתכן שאין לי את הכסף הנדרש לזרעים, אבל אני מניחה שכאשר אקצור את החיטה, אוכל למכור אותה ולשלם את מחיר הזרעים, ריבית למלווה, וגם אשא רווחים. עד כאן, הכל די מובן ומאד פשוט. עם הזמן, משחק הכסף השתכלל. בנקים נוסדו והכסף נשמר במקום אחד. עם הצנטרליזציה הבנקאית, גם כלכלת הרזרבה הגיעה לעולם (הבנק החל מלווה יותר כסף מהזהב ששמור בכספותיו). גם כסף הנייר הוא המצאה די חדשה. עד לא מזמן הניירות ייצגו זהב. סטנדרט הזהב היה נהוג בעולמנו. ב- 1971 הנשיא ניקסון ביטל את הקשר בין כסף הנייר לזהב. מעתה, הדפסת כסף אינה כרוכה בכריית זהב. כסף פיאט. מודפס בידי המדינה ללא הגבלה. ביובל השנים האחרון, הכלכלה העולמית והגלובלית הגדילה את החוב שלה לממדים עצומים. מה הקשר אלינו, אתם שואלים? שאלה טובה. לא לימדו אותנו על כסף. לא ביסודי, גם לא בתיכון. את המשחק הזה כולנו משחקים באופן יומיומי. מעטים מאיתנו באמת מבינים את כלליו ומתי מעט מגדירים אותם (את הכללים). כבר הרבה שנים כסף מעסיק אותי. בשנה האחרונה, הוא מעסיק אותי באופן פילוסופי, היסטורי. "חקר ההיסטוריה של הדעות הוא תנאי מקדים לשחרור התודעה" אמר הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס. אין לי השפעה על כלכלת העולם, גם לא על מדיניות מוניטרית של הפדרל ריזרב. אני לא כלכלנית ויש לי עוד הרבה מה ללמוד. מה שכן אני מציעה לכם - להצטרף וללמוד איתי. להרחיב מודעות בנוגע לאחד המשאבים המהותיים בעולמנו. למידה היא התחלה. באמצעות התחקות אחר ההיסטוריה של המוסכמות החברתיות שלנו, אפשר להבין ש- 1. הן לא הכרחיות 2. יש עוד אופציות לא לימדו אותנו על כסף, אבל אפשר להתחיל ללמוד לבד. אני יודעת, יש אנשים שעיסוק בכסף (כמו במתמטיקה) מעלה בהם תחושת בחילה מיידית ורתיעה גופנית. חנן שטיינהרט, כתב גלובס ומחבר הספר A brief History of money' ואני ניסינו לעשות הכל על מנת להנגיש את הנושא באופן שמתאים לכל שומע. את הפרק הזה היינו אמורים להקליט ב- טוקהאוס - תוכן ועניינים ואז הגיע covid19 וטרף גם את הערב הזה ביחד עם הכלכלה. הקלטנו מרחוק במקום, וביום חמישי, יעלה פרק על כסף, חוב וקפיטליזם. קחו לכם שעה ארוכה של הקשבה פעילה, ומסע במנהרת הזמן. איך הכל התחיל, לאן הגענו ומה צופן לנו העתיד.

פרק 20 עתידנות עסקית – אילו מגמות וטרנדים צפויים לנו? עם עדי יופה אנחנו חיים בעולם משובש. כזה שמכיל הפרעות בקצב גובר והולך, ומקשה עלינו להתנבא. השינוי הוא הקבוע היחיד בחיינו כבר הרבה זמן, ועכשיו עם הקורונה, אי הוודאות גדלה. ברור לרובנו שהעולם שאנחנו מכירים כבר אבד ושהעולם שנחזור אליו כבר לא ייראה אותו דבר. אבל איך הוא ייראה? אילו מגמות האיצה הקורונה? עדי יופה היא טרנדולוגית, בעלת חברת fast forward לעתידנות עסקית. היא אוספת נתונים וחוזה טרנדים. והיא גם מרצה בבינתחומי הרצליה. נפגשנו לשיחת זום לנסות להבין מה מספר לנו ההווה על העתיד. האם השינויים שאנחנו חווים הם מחזוריים עם גוון לינארי? או אקראיים? שוחחנו על השחיקה באמון שלנו במוסדות הפוליטיים והכלכליים. על העומס שאנחנו חווים - עומס בשעות עבודה, עומס בצריכה, עומס בחפצים ועומס מנטאלי ממסכים. שוחחנו על קהילתיות שתתהדק, אנושיות שתנצח, ובעלות שתלקח חזרה לידינו באקטיביות. וגם על מיומנויות לעולם החדש (לטובת הישרדות בעולם משובש): אינטליגנציה רגשית הבנה טכנולוגית מסוימת מיתוג אישי יכולת לשת״פ - בניגוד לתחרותיות ומשחק סכום אפס זיהוי הטרנד הבא

איך משפרים את מערכת יחסינו עם גופנו? עם פאולה רוזנברג אולי לא כולנו נולדנו יפים באותה מידה. כנראה שיש דבר כזה יופי אובייקטיבי. גם לא נולדנו עם יכולת מתמטית שווה או כישרון זהה לאמנות או פוטנציאל ריקוד זהה. ובכל זאת, יש בלרינות ויש רקדני היפ הופ, יש ריקוד לטיני ויש ואלס, יש ג'אז ויש... טוב, הבנתם את הנקודה. יש מקום למגוון. אז למה כשמדובר במה נחשב ליפה, יש רק מידה אחת ראויה (34)? למה כשמדובר ביופי שלנו, המידה הראויה כרוכה בפגיעה בטבעו של הגוף? למה מרטשים ומצרים מידותיהם של דוגמניות שכן עונות לאידיאל היופי? ומה ההשלכות של כל זה עלינו? על ילדינו? הגוף שלנו סובל מהתעללות, רודנות, העלבה יומיומית. כי הוא לא צעיר מספיק, מתוח מספיק או רזה מדי. בשיחה מרתקת וקולחת עם פאולה רוזנברג, דיברנו על מודל היופי, על דימוי גופני, על פרדוקסים ואבסורדים ועל דרכים פרגמטיות להחזיר שפיות למחשבות שלנו על עצמנו, לשיח שלנו עם עצמנו, למבט שלנו על המראה. אני עוקבת אחרי הקול שפאולה משמיעה. קול אמיץ ומלא יושרה. היא לא מוכנה שגופה יעבור צמצום היקפים גרפי, והיא מגלמת את האישה החדשה בעולם החדש. כזו שעומדת בגאון ובלי להקטין או להצטנע ואומרת לעולם: זאת אני ואני יפה. מאחורי החזות היפה, יש שם גם מודעות וחכמה, וה"למה" המזוקק שלה הוא המודלינג שהיא מגלמת בעבור שתי בנותיה. הידעתם? 8 מתוך 10 נשים לא יאהבו את מה שהן רואות במראה וחצי מהן יראו השתקפות מסולפת. 81% מבין בנות העשר בארה"ב כבר עשו דיאטה לפחות פעם אחת. מספר הולך וגדל של נשים אטרקטיביות למראה ללא בעיות משקל או הפרעות פסיכולוגיות קליניות, רואות את עצמן מכוערות ושמנות. בעוד שנשים לא מרוצות מהישבן והירכיים, לגברים יש בעיה עם הגובה, הבטן וההתקרחות. להומוסקסואליים יש סבירות גבוהה יותר להרגיש לא נוח עם גופם מלגברים סטרייטים, בעוד שלסביות יחושו בנוח יותר מאשר נשים סטרייטיות. במאה ה- 19 נלבשו מחוכים שגרמו לבעיות נשימה ועיכול. היום, העיסוק ביופי מייצר אובססיה בנוגע לאכילה ולספורט. יותר ממחצית המנכ"לים ב-500 החברות הגדולות ביותר בארה"ב מתנשאים לגובה של 1.80 מ' ומעלה, ורק שלושה אחוזים מהם הם בגובה שנופל מ-1.70 מ'. המשקל הוא נושא תרבותי. בעבר, מודל היופי הנשי היה של אישה עגולה, מה שהצביע על בריאות ומשאבים. רזון יוחס למעמדות נמוכים חסרי אמצעים. בעידן הנוכחי כשאוכל זמין לכל, והעולם שבע, דווקא בעלי האמצעים אוכלים אוכל בריא ומזין ומתאמנים יותר. אורתורקסיה היא הפרעה חדשה - אובססיה לאוכל בריא שפוגעת בנפש ובבריאות.

פרק 18 - למה אנחנו מרגישים רגשות "שליליים"? עם הילה שלזינגר שמעו סיפור, לפני ארבע שנים, ישבתי בכיתה בלימודי הפסיכולוגיה האדלריאנית. זה היה ערב יום השואה, והמרצה בחרה להתחיל את השיעור בהשמעת שיר: "רקמה אנושית אחת" הקול החד פעמי של חוה אלברשטיין, המילים שמדברות על החיבור שבין כולנו, ההקשר המסוים של היום הזה לזכר ששת המיליונים - כל אלה הביאו אותי לדמעות. כלומר, התייפחות. ביום הזה, ידעתי שנפל דבר. עכשיו, אני יודעת ש"הגעתי הביתה". לב הקרח הפשיר. שנים קודם, הריצה היומיומית הלא נושמת, הפכו את ימיי ל- עוד מאותו היום. ימי זיכרון, ימי חג, ימי הולדת - הכל נצבע באותו צבע של עוד משימה לתפעל ולסיים, ולהמשיך לעבר היום הבא. לא עצרתי, לא נכחתי. הילדה שהייתי, הנערה שהייתי, הרשתה לעצמה - להיות עצובה. ועכשיו, שנים אחרי, שוב הרשיתי לי להתחבר פנימה, להרגיש, לבכות ליד כולם. אנחנו שואפים לשמוח, להרגיש שלווה ואושר, סיפוק, גאווה. אנחנו מייצרים בלי משים תרבות שהיא טרור של שמחה, עריצות של חיוביות. רק שהכנעה, הדחקה, הסתרה ואיפוק של רגשותינו פוגעת בבריאותנו הנפשית. הרגשות שלנו נותרים בפנים, מוכנעים והדופים, הולכים ומתלבים, תוססים ומכרסמים. אצל חלקנו הם יתפרצו כשכבר לא נוכל לשאת את הלבה הרותחת. אחרים, יחיו את חייהם על "אש קטנה" - לא ירשו לעצמם להתעצבן אך גם לא להתאהב, לא ירשו לעצמם לכעוס אבל גם לא יחוו שמחה ילדותית ובמקרים קיצוניים, אנחנו עלולים להתעורר רק כשמגיעה "שיעור" כואב מהמציאות. החוויה האנושית כוללת את כל מנעד הרגשות. זה נורמלי לכעוס, זה טבעי לפחד, זה לגמרי אנושי לקנא או להעצב. ויותר מזה - לרגשות האלה יש חשיבות וככל שניתן להם מרחב נוכל ללמוד על הבקשה שהם מקפלים בתוכם. ימי הקורונה מכילים בתוכם את כל המרכיבים לרגשות קיצוניים. הוודאות נשמטה, השגרה הופרה, הרגלים חדשים הפציעו במציאות חיינו. למדנו לעשות מהלימון לימונדה, להסתכל על bright side של הדברים, אבל לפעמים הם מבליחים - הפחד והדאגה, התסכול או הגעגוע. וזה הכי נורמלי וטבעי. בשיחה עם הפסיכותרפיסטית הילה שלזינגר שוחחנו על רגשותינו הלא זוהרים ועל חשיבותם בחיינו. הרצאת טד על בושה של ברנה בראון: https://www.youtube.com/watch?v=bRRNrMgfTTo