מעלה בטוב

פרק 30 בחזרה לעתיד - איך ייראו חיינו בעוד עשור? פרק א' עם יהלי אדמתי קשה לדמיין את העתיד שמעבר לפינה. הוא בחזקת mind-blowing. רק שמה שקשה לנו לדמיין, דומיין במוחותיהם של אחרים והוצא לפועל למציאות חיים שמתהווה ממש בימים אלה, ושתשפיע על חיינו ממש בעוד רגע, כמה שנים, עשור גג. העולם שלנו עובר האצה. שינויים תכופים ורבולוציות בכל תחומי החיים. טכנולוגיות חדשות נולדות ומשבשות פרדיגמות, מנתצות דפוסי חשיבה ומולידות חדשות. בפרק הראשון עם חוקרת העתידים יהלי אדמתי ניסינו להבין איך זה ייראה: מה צפוי לאנושות בתחומי החלל, הבריאות, העבודה. השיחה הזו הותירה אותי קצת נטולת מילים. יהלי אדמתי עוקבת אחרי התפתחות המדע, הטכנולוגיה ומגמות עתידיות והיא מחזיקה בגישה מאד אופטימית. לתפישתה, העולם הולך לכיוון טוב ומיטיב. מתודעת חסר לתודעת שפע. מנפרדות וניכור לאמפתיה ואחדות. מה תהיה היבשת השמינית שלנו? עד איזה גיל נחיה? במה נעבוד? (עבודה היא מילה טעונה שזקוקה לתחליף שפתי). קשה לנו לעכל את המידע הזה שכרוך בויתורים על הידוע והקיים, בעיקר כי אנחנו עוד לא מכירים את החדש ואת רווחיו עבורנו. השיחה הזו הותירה בי רצון להמשיך אותה. לנסות להבין באמצעות יהלי מה עוד צפוי לנו בתחומים כמו כלכלה. ומהן הפרדיגמות החדשות שמעצבות את התודעה האוניברסלית המתגבשת שלנו. אז תיאמנו מועד להקלטת פרק ב׳ שבו יחזרו אלי המילים (אני מקווה) וגם אאתגר. בינתיים תצטרפו אלינו למסע בחזרה לעתיד, שעולה על כל דימיון ומצד שני כבר פה להשאר. זו הזדמנות לבקש את המעורבות שלכם - האזנתם לפרק שנתן לכם ערך? סקרן או לימד אתכם? שתפו גם אחרים, הפיצו את התוכן הזה הלאה.

"מי יהיו האנשים המאושרים במאה ה- 21" זו כותרת של מאמר שכתב נאור נרקיס שתפסה את תשומת לבי מיד. אני חוקרת אושר וגם את עתיד העולם, ואני סקרנית מאד לגבי יזמויות ועסקים. אז מי יהיו האנשים המאושרים במאה ה- 21? נאור נרקיס הוא יזם מעניין במיוחד. ונדמה לי שהוא מגלם אנשים מאושרים במיוחד. הוא עושה את מה שהוא אוהב. הוא תורם ומספק ערך. הוא לא עסוק מדי ("זה לא מגניב להיות עסוק"). והוא מתפרנס מעולה. הוא סקיילנאסר (מושג שהוא המציא), או במילים אחרות - סטארט אפ של בן אדם אחד. ובפרטים הקטנים: הוא מנהל את קהילת התוכניסטים שמונה מעל 20 אלף חברים וגדלה as we speak. האנשים שמעוררים את השראתי הם אנשים שפיצחו את הנוסחה הזו בדיוק. אז מי שהוביל את מחאת המילקי (ונצרבה כטראומה עבורו) הוא היום תוכניסט, שסולל לעצמו דרך ארוכה, בינלאומית בחזונו. כשנפגשנו לשיחה הזו, נרשם קשר קארמתי ביננו. יותר מדי צירופי מקרים ליוו אותנו מאז, אז חוץ משיחה מרתקת, נדמה לי שהרווחתי חבר חדש. משובח ממש. ממליצה בחום על הפרק הזה ליזמם שביניכם וגם לאלה שחולמים להיות...

יש לה כנפיים. הן מצוירות לה על כל הגוף, אבל הן בעיקר חרותות בנפשה. לימדו אותה לחלום. לחלום בגדול. לחלום בענק. לחלום ולהגשים. לפעמים היא משלמת מחיר על החלימה, היא מספרת. אבל רוב הזמן, היא בדרך, והיא מוגשמת. את החלום היזמי שלה החלה לתרגם למציאות לפני שלוש שנים. נפגשנו לשיחה על חלומות. על כוחו של דמיון. על השבר שלפעמים נסדק כשחלום הופך ארצי. על פחדים וקולות מרפי ידיים. דיברנו על תפישה הוליסטית קהילתית של העסק שלה שמצוי בתווך שבין עובדיו, ספקיו ולקוחותיו. אבל החדשנות המהותית בתפישה שלה היא שהיא מבשלת רגשות. "האוכל הוא רק תירוץ" היא הודתה, דרך להגיע לאנשים, לחבק, להפשיט אותם מפסאדות, משריונות, להרשות להם להיות אמיצים מספיק בשביל להיות אנושיים. ובכלל, "אנושיות" היא ערך מהותי בלוחשת לסירים. הלוחשת לסירים, היא איילת זהבי, והיא לפני הכל חברה טובה שלי. הראיון איתה חושף בכנות ובאומץ את דרכה שלה, אבל לא פחות חשוב - עשוי לספק לכל מי שיוצא לדרך חדשה של הגשמה ויזמות נקודת מבט מלאה, על רווחים ומחירים, על חלומות ומציאות. הפרק הזה מוגש לכם באהבה כפרק ראשון בסדרת "בת" של מעלה בטוב. על יזמים שהם y driven, שמונעים אחרי תשוקתם, ומבקשים להרבות טוב. יזמים בטוב. אם גם אתם רוצים לקדם את הבשורה החדשנית שלכם - מוזמנים לפנות אלי.

פרופ' אהרון בן זאב הוא פילוסוף של הפסיכולוגיה, והוא חוקר רגשות. "אי אפשר להגדיר אהבה" הוא אומר. ביחד ניסינו להבין מהי בכלל. מה הזמן עושה לאהבות שלנו? מה השפעת התרבות על הציפיות שלנו ועל ההתארגנות שלנו במסגרות אהבה וזוגיות? כמה מתוך האנשים הנשואים שלושים שנה ויותר מדווחים על אהבה עמוקה ומיטיבה? איזו תכונה מרתיעה נשים (וגברים)?  המשיכה שלנו ניצתת משוני ביננו, אבל פערים גדולים מדי עלולים לסכן את "חיי המדף" שלה. אנחנו בדרך כלל נקשרים במי שהוא חכם פחות או יותר כמונו, יפה פחות או יותר כמונו ומחזיק פחות או יותר בתפישות עולם דומות. בכלל, אם זה היה תלוי בנו - היינו מנהלים רומן עם זר מוחלט, אבל חיים עם אח שלנו. האנושות כמעט אף פעם לא הייתה מונוגמית. עד לא מזמן ברוב התרבויות גברים הורשו להחזיק ביותר מאישה אחת - תרבויות פוליגמיות. ביולוגית - רק 12 מינים מתוך 8 מיליון הם מונוגמיים גנטית.      המונוגמיה החלה כנראה ביוון העתיקה, ערש הדמוקרטיה. ואם כולם שווים אז גם לכל גבר מגיעה אישה. מה שלא מנע מגברים להיות חופשיים ביחסיהם עם פילגשים ועבדים. הנצרות חיבקה את המונוגמיה כרע במיעוטו. האפיפיור גרגוריוס הראשון העדיף את ההתנזרות המוחלטת והתמסרות לעבודת האל, אבל הבין שזה ציווי שדינו להכשל ולכן התיר נישואים לאישה אחת וקיום יחסים לטובת הבאת ילדים, ואיסור להנות מהם. וכמובן איסור להתגרש, ומפה המושג נישואים קתוליים. פרופ' בן אהרון, פרסם לאחרונה את הספר: אהבה כמעט כל הסיפור, מאמין שהעתיד מזמן לנו הרבה יותר בחירה. המסגרת הנוקשה של נישואים מושתתי אהבה - שמעמיסים על הבן זוג המון תפקידים וציפיות: משיכה, שותפות בפרנסה, חברות, שותפות במלאכת גידול ילדים - תתפרק מבלעדיותה, ונראה התארגנויות שונות ומגוונות. שיחה על אהבה. מקווים שתאהבו לינק לספר: https://www.ybook.co.il/book/7713/%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94-%D7%9B%D7%9E%D7%A2%D7%98-%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8 עוד בנושא: פרק 5 איך בוחרים זוגיות? עם יוכי דדון-שפיגל להאזנה: https://www.danaregev.com/single-post/dating פרק 6 המדע של האהבה עם ד"ר ליאת יקיר להאזנה: https://www.danaregev.com/single-post/love

איך הגעתי לזה בכלל? שנים חייתי ליד הידיעה שיש דבר כזה, מדיטציה. אבל מה לי ולזה? ומה זה יעזור ל לעצור ולנשום כשאפשר לעשות ולהספיק? ואז, במקרה (או שלא) הגעתי לסדנת נשימות. שלושה ימים. של מדיטציות שונות, נשימות ועצירה. ובאופן הכי מפתיע קרו שם כמה דברים: 1. כל החיים שלי עברו לנגד עיניי. לא ברמת האירועים אלא ברמת הדפוסים, הסאב טקסט, החוט ששזור בין כל אירועי חיי, המלכודות שאני מפילה את עצמי לתוכן פעם אחר פעם אחר פעם. וגיליתי גם את העוצמות שלי, את ההתמדה, את ההתמסרות, את הפתיחות ללמידה, את הגבולות שלי, את החשיבה בעצמאית שלי. בקיצור, הכרתי אותי במקום רק את ה- CV שלי. 2.הגעתי לשקט שלא ידעתי מעולם. כאילו מצאתי את כפתור ה mute לשכל התזזיתי והקשקשני שלי. וחזרתי בסלאו מושיין לתוך חיי חזרה, נדהמת מהשקט שעוטף אותי, מהרכות החדשה. זה עבר לי, וחזרתי לשאון היומיום, אבל תחת הידיעה שיש כפתור mute ושאני יודעת איך ללחוץ עליו. 3.התבהרתי, התפקסתי, הבנתי לראשונה מה אני רוצה. זה התחיל ממה אני לא רוצה יותר, ועל מה אני מוכנה לוותר. זה התחיל מנכונות לצאת להרפתקה, ללכת לאיבוד, לשוטט בלי מטרה, לחפש. אותי שם בפנים. ולמצוא. כל פעם עוד פיסת "אני". 4. אימצתי לחיי פעולות חדשות שלפני כן לא הכרתי ושפטתי מראש. אני נושמת, אני עושה מדיטציות, אני עוצרת כשאני מרגישה שמשהו בתוכי מותש, מרוקן, לחוץ. אני עוצרת ונושמת ומתמלאת. זה לא לקח ממני דבר. לא הייתי צריכה לוותר על עשייה או על תוצרים, רק לשפר אותם, להפוך אותם ליותר מהנים ומדויקים. ואלה רק מילים. כי חוויה קשה להעביר במילים, צריך לחוות אותה. היא knowing פנימי ולא knowledge חיצוני. בעולם המתמהר שלנו, אנחנו נדרשים לכלים להאטה. שימי לוי חייתה ארבע שנים במנזר בתאילנד וחזרה לכאן להעביר את מה שלמדה הלאה. היום היא מורה בכירה בעמותת תובנה לדהרמה ומדיטציה ומכשירה מדריכי מיינדפולנס לילדים. ניסינו לדבר במילים על מה שמצוי דווקא ברווח שביניהם. "בתשומת לב ללא נעים יש כבר את הרווחה" אמרה שימי. מיהם "חמשת האורחים" (מושג שטבעה שימי) שמבקרים תדירות בראש שלנו? איך מנחים ילדים לפתח סקרנו לעצירה, לתשומת לב לנשימה?

מאז שאני זוכרת אותי, שכבתי במיטה בחושך וחשבתי מחשבות. השינה בוששה לבוא. והבקרים היו סיוט. בעיקר לאמא שלי. להעיר אותי היה מבצע יומיומי. הבטחתי לקום, הסתובבתי לצד השני ושקעתי בשינה. לא כיף למעיר, לא כיף לי. להתעורר כל בוקר בתחושה שעצבנתי, הכעסתי, אכזבתי. ואז הבוקר. התנעה איטית ומתמשכת. לקח לי זמן להפסיק להילחם בטבע שלי, ולקבל אותי כמו שאני: ציפור לילה. למבחנים למדתי בלילה, הרעיונות הכי יצירתיים שלי - בלילה. וגם להתעמל - אני אוהבת בחושך. אני בסדר, זה העולם שמקדים קצת ( : איזה טיפוס שינה אנחנו? משכימים עם שחר? קופצים מהמיטה מוכנים לטרוף את החיים? או שאולי ציפורי לילה? נרדמים מאוחר ושונאים את מי שמעיר אותנו? ומה זה אומר עלינו? על הטמפרמנט שלנו? על היצירתיות שלנו? ד"ר קרן אור, מרצה באוניברסיטת חיפה, פסיכולוגית וחוקרת מומחית בתחום השינה, מפריכה מיתוסים, מפתיעה ומחדשת. אנחנו ישנים כשליש מחיינו, ומתייחסים לשנתנו כאל זמן מבוזבז, נטול הספק ותוצאות. חלקנו מקצצים בו וחוסכים מעצמנו צורך בסיסי. לשליש מאיתנו יש הפרעות שינה: קשיי הירדמות, יקיצות באמצע הלילה, סיוטים. איך אושרנו משפיע על שנתנו, ואיך השינה שלנו משפיעה על אושרנו? שיחה חשובה, מרתקת, מחדשת בנושא שהוא בחזקת חשוב ודחוף בחיינו.

הישראלים נחשבים למאושרים. למרות המצב והתלונות והחום של אוגוסט, אנחנו במקום טוב בעשירייה השנייה העולמית. מקום 14 ליתר דיוק. פרופ' טל שביט צופה שאם נמשיך ככה נדרדר בדירוג. בממשלת ישראל בשיא משבר בריאות וכלכלי יש שלושים ושישה שרים. אף אחד מהם לא מופקד על הנושא האיזוטרי" - אושר". נכון, כולנו רוצים להיות מאושרים. אבל אושר הוא בחזקת nice to have כלומר, לא נתנגד לאושר בחיינו, אבל יש דברים שאנחנו פועלים מעשית לטובתם: כסף, הצלחה, מעמד, יוקרה. רובנו לא ממש פועלים להשגת אושר. לא אנחנו, לא החברות שמעסיקות אותנו, לא המדינה. כלכלת האושר היא זרם בכלכלה התנהגותית שמודדת אושר ומאתרת קורלציות בינו ובין "מכונות" אחרות בחיינו: הבריאות שלנו, ההורות שלנו, הפנסיה שלנו, המשמעות שלנו, הכסף שלנו. מתברר ששווה להיות מאושר. ועם המשפט הזה כולם יסכימו. רק שזה שווה כלכלית. חברות שמשקיעות באושרם של עובדיהן - מרוויחות יותר כסף! מדינות שדואגות לאושר הלאומי בתוכן - חוסכות כסף ומנצלות את המשאבים הנחסכים לצמיחה. שמעתם כבר על הג'וב טייטל - CHO? Chief Happiness Officer מנהל אושר ארגוני לא מדובר במנהל רווחה משודרג. לא סדנת האלכוהול, הרצאה או עציץ ליום האהבה מספיקים להגביר את אושרם של העובדים. מה כן? מאמץ יצירתי פנאי קהילתיות לפני חצי שנה רוב המעסיקים לא היו מוכנים לשקול שכל עובדיהם יעבדו יומיים בשבוע מהבית. הגיעה קורונה אחת. וכל העובדים עבדו 5 ימים בשבוע מהבית. הפרודוקציה נפגעה? לא. בחברות רבות היא אפילו גדלה. את השיחה הזו עם פרופ' טל שביט שווה לשמוע. היא מצביעה ממשקי אושר רבים בחיינו. שווה להכיר את המכונות האלה. ואלה מאיתנו בעמדות השפעה - שווה להרחיב מחשבה, לערוך ניסויים קטנים (בלי צורך במגיפה). למה אני מתכוונת ב"שווה"? ל- שווה כלכלית. עד כדי כך שווה אתם בעלי עסק? מנהלים בארגונים? רוצים להתחיל בקטן ולבחון את השפעות הרחבת האושר בארגונכם? מוזמנים לפנות ונחשוב ביחד.

החיים הם משחק. מגיל 0 עד 99 (או עד מאה ועשרים) משחקן אחד ועד 7.8 מיליארד שחקנים (אם סופרים רק בני אדם כשחקנים). למשחק שלנו יש כללים (חלקם הומצאו בידי הבריאה, חלקם באמצעותנו), יש לנו אפשרויות ובחירה ויש נתונים ומחויבויות. וכמו בכל משחק - יש נקודת סיום. סיום למשחק. משחק החיים. רונן גפני נולד עם הכישרון לראות את המשחק, לקחת אותו במשחקיות (playfulness), ולשאול שאלות לגבי כלליו. המשחק שעניין אותו מאז ומעולם הוא משחק היזמות והעסקים. אבל היו לו השגות בנוגע לכללים, למוסכמות, להנחה של "משחק סכום אפס". אז הוא המציא משחק משלו, שמדמה את החיים, ומציע תבניות חשיבה חדשניות (תואמות "העולם החדש"). פרשביז, קוראים למשחק, ומאות אלפי אנשים ברחבי העולם כבר שיחקו בו. אבל המשחק הוא רק תירוץ להרחבת תודעה, לשינוי דפוסי חשיבה. בשיחה מרתקת דיברנו על החידוש של פרשביז ועל דוגמאות מהחיים עצמם. "תחרות זה לחובבנים" אומר גפני, ומסביר כמה מגבלות מציבה לנו התחרותיות שהתחנכנו על בסיסה. היזמות שגפני מדבר עליה נובעת מתשוקה פנימית לתרום לעולם, לשנות אותו, והיא גם מבקשת לתמוך בלייף סטייל שלנו. כשנתקלתי בספר שכתב עם שותפו שמחה גליק ובהשתתפות רויטל פיזנטי, הרגשתי שהגעתי "הביתה". זה בדיוק המשחק שביקשתי לשחק בעצמי - עסקים ויזמויות שמספקים את אורח החיים שאני מבקשת לעצמי עכשיו, ולא יום אחד כשאצא לפנסיה, כשאעשה אקזיט, בהנפקה. ה"עסקים החדשים" שאני מלווה מבטאים את ה- Y הפנימי של מקימיהם, ומסונכרנים עם יתר תפקידי חייהם בהיותם יצורים הוליסטיים. יזמות, היא מיינד סט. לא חייבים להיות סטארטפיסטים הייטקיסטים בשביל להיות יזמים. יזמות היא חלק מהחיים, והיא נטועה בכל רובד שלהם - בהורות שלנו, בזוגיות שלנו, בלימודים שלנו, וכן גם בקריירה שלנו. לתפישתי, יזמות צועדת יד ביד עם אושר. היא מכילה את כל הערכים המהותיים לאושרנו: סימני שאלה, בחירה, לקיחת אחריות, יוזמה, תרומה, עצמאות וחופש. כדאי ממש! אל תפספסו.

פרק 24 מה אמהות צריכות? עם אוריין צ'אפלין לעשות רילוקיישן זה האמא של מתיחת אזור הנוחות. ללמוד שפה חדשה אבל בעיקר את הסאב שלה. להשתייך שוב. מהתחלה. להיות אמא במקום זר, זה עניין. זה הסיפור של אוריין. קיבוצניקית לשעבר, קרייריסטית מצליחה, חלק מהארץ הזאת, ארזה מזוודות ותיקים, בעל וילדים וטסה אל מעבר לים. ושם, היא לקחה קורס באוניברסיטה. וכשכל אחת הציגה את עצמה, את מקורותיה, את סיפורה, אוריין עמדה וסיפרה כבדרך אגב שהיא הגיעה מקיבוץ שריד, שהיא ילדת לינה משותפת. הנשים בקהל נדהמו. מה זה לינה משותפת? מה זה הקיבוץ הזה? זו כת? איך הרגישו האמהות כשהילדים שלהם לא ישנו איתן? פעם ראשונה שאוריין עצרה לחשוב על האמהות. נכון, הן צודקות. איך הן הרגישו באמת האמהות? תמיד דיברו על הילדים, על ההשפעה עליהם. המפגש הזה עם נשים אחרות, היה הרקע לספר שיצא השנה "ארבע שעות ביום", המגולל מונולוגים מפי שלוש עשרה אמהות שונות לילדי לינה משותפת בקיבוצים. שיטת "הלינה המשותפת" היא יחידה בעולם, והיא אתגרה פרדיגמה אנושית יציבה ומבוססת בפרדיגמה חדשה. אני צדה פרדיגמות כתחביב, ואוהבת להרהר בהן, לערער עליהן. האם הן מוכרחות המציאות? האם הן אחוזות בטבע? האם יש עוד דרך? מהם הרווחים, מהם המחירים? איפה הכל התחיל? הספר הזה גרם לי לחשוב - איך פרדיגמות תרבותיות לפעמים (והרבה) מכניעות אינסטינקטים, מסרסות את טבע הדברים, אבל הוא גם הוכיח ש"גם אם יש שיטה אחת, לא הייתה אמא אחת" כמו שאמרה אוריין, ושהבחירה נטועה בטבענו. חלקנו בוחרות להסכים, אחרות בוחרות למרוד, ויש את אלה שמוצאות את דרך האמצע. וככל שאנחנו עושות את הבחירה במודע ולא מתוך אין ברירה - כך אנחנו שלמות יותר עם המציאות. הוא גם גרם לי לחשוב שמרגע שנולדים ילדם לעולם שאלת טובתם היא השאלה הראשונה במעלה. ומה עם טובת אמם? מה היא צריכה? איכשהו, הדיון הזה נעדר מסדר היום. אוריין ואני ניסינו באמצעות הדמויות מהספר (שהן דמויות חיות ואמיתיות במציאות) להבין - מה אפשר ללמוד מהן על אמהות בכלל? על האמהות שאנחנו?