מעלה בטוב

פעם לא היה כסף. והיו חיים. היה אוכל והייתה קהילה ועמל . כסף - לא היה. רק לפני 7500 שנה עם המהפכה החקלאית, נולד גם הכסף. מערכת אמון בתוך הקהילה שנועדה לאפשר סחר חליפין. הכסף נבחר להיות משאב שאין לו ערך משל עצמו (אי אפשר לאכול אותו, לדוגמא), הוא מדיד, הוא עמיד והוא קל לנשיאה. מתכות כמו כסף, זהב, נחושת נבחרו לשמש כמטבע. ובסמוך להולדת הכסף, נולד גם אחיו - החוב. החוב נועד לייצר צמיחה. אם אני חקלאית שמגדלת חיטה, עליי לקנות זרעים. ייתכן שאין לי את הכסף הנדרש לזרעים, אבל אני מניחה שכאשר אקצור את החיטה, אוכל למכור אותה ולשלם את מחיר הזרעים, ריבית למלווה, וגם אשא רווחים. עד כאן, הכל די מובן ומאד פשוט. עם הזמן, משחק הכסף השתכלל. בנקים נוסדו והכסף נשמר במקום אחד. עם הצנטרליזציה הבנקאית, גם כלכלת הרזרבה הגיעה לעולם (הבנק החל מלווה יותר כסף מהזהב ששמור בכספותיו). גם כסף הנייר הוא המצאה די חדשה. עד לא מזמן הניירות ייצגו זהב. סטנדרט הזהב היה נהוג בעולמנו. ב- 1971 הנשיא ניקסון ביטל את הקשר בין כסף הנייר לזהב. מעתה, הדפסת כסף אינה כרוכה בכריית זהב. כסף פיאט. מודפס בידי המדינה ללא הגבלה. ביובל השנים האחרון, הכלכלה העולמית והגלובלית הגדילה את החוב שלה לממדים עצומים. מה הקשר אלינו, אתם שואלים? שאלה טובה. לא לימדו אותנו על כסף. לא ביסודי, גם לא בתיכון. את המשחק הזה כולנו משחקים באופן יומיומי. מעטים מאיתנו באמת מבינים את כלליו ומתי מעט מגדירים אותם (את הכללים). כבר הרבה שנים כסף מעסיק אותי. בשנה האחרונה, הוא מעסיק אותי באופן פילוסופי, היסטורי. "חקר ההיסטוריה של הדעות הוא תנאי מקדים לשחרור התודעה" אמר הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס. אין לי השפעה על כלכלת העולם, גם לא על מדיניות מוניטרית של הפדרל ריזרב. אני לא כלכלנית ויש לי עוד הרבה מה ללמוד. מה שכן אני מציעה לכם - להצטרף וללמוד איתי. להרחיב מודעות בנוגע לאחד המשאבים המהותיים בעולמנו. למידה היא התחלה. באמצעות התחקות אחר ההיסטוריה של המוסכמות החברתיות שלנו, אפשר להבין ש- 1. הן לא הכרחיות 2. יש עוד אופציות לא לימדו אותנו על כסף, אבל אפשר להתחיל ללמוד לבד. אני יודעת, יש אנשים שעיסוק בכסף (כמו במתמטיקה) מעלה בהם תחושת בחילה מיידית ורתיעה גופנית. חנן שטיינהרט, כתב גלובס ומחבר הספר A brief History of money' ואני ניסינו לעשות הכל על מנת להנגיש את הנושא באופן שמתאים לכל שומע. את הפרק הזה היינו אמורים להקליט ב- טוקהאוס - תוכן ועניינים ואז הגיע covid19 וטרף גם את הערב הזה ביחד עם הכלכלה. הקלטנו מרחוק במקום, וביום חמישי, יעלה פרק על כסף, חוב וקפיטליזם. קחו לכם שעה ארוכה של הקשבה פעילה, ומסע במנהרת הזמן. איך הכל התחיל, לאן הגענו ומה צופן לנו העתיד.

פרק 20 עתידנות עסקית – אילו מגמות וטרנדים צפויים לנו? עם עדי יופה אנחנו חיים בעולם משובש. כזה שמכיל הפרעות בקצב גובר והולך, ומקשה עלינו להתנבא. השינוי הוא הקבוע היחיד בחיינו כבר הרבה זמן, ועכשיו עם הקורונה, אי הוודאות גדלה. ברור לרובנו שהעולם שאנחנו מכירים כבר אבד ושהעולם שנחזור אליו כבר לא ייראה אותו דבר. אבל איך הוא ייראה? אילו מגמות האיצה הקורונה? עדי יופה היא טרנדולוגית, בעלת חברת fast forward לעתידנות עסקית. היא אוספת נתונים וחוזה טרנדים. והיא גם מרצה בבינתחומי הרצליה. נפגשנו לשיחת זום לנסות להבין מה מספר לנו ההווה על העתיד. האם השינויים שאנחנו חווים הם מחזוריים עם גוון לינארי? או אקראיים? שוחחנו על השחיקה באמון שלנו במוסדות הפוליטיים והכלכליים. על העומס שאנחנו חווים - עומס בשעות עבודה, עומס בצריכה, עומס בחפצים ועומס מנטאלי ממסכים. שוחחנו על קהילתיות שתתהדק, אנושיות שתנצח, ובעלות שתלקח חזרה לידינו באקטיביות. וגם על מיומנויות לעולם החדש (לטובת הישרדות בעולם משובש): אינטליגנציה רגשית הבנה טכנולוגית מסוימת מיתוג אישי יכולת לשת״פ - בניגוד לתחרותיות ומשחק סכום אפס זיהוי הטרנד הבא

פרק 20 עתידנות עסקית – אילו מגמות וטרנדים צפויים לנו? עם עדי יופה אנחנו חיים בעולם משובש. כזה שמכיל הפרעות בקצב גובר והולך, ומקשה עלינו להתנבא. השינוי הוא הקבוע היחיד בחיינו כבר הרבה זמן, ועכשיו עם הקורונה, אי הוודאות גדלה. ברור לרובנו שהעולם שאנחנו מכירים כבר אבד ושהעולם שנחזור אליו כבר לא ייראה אותו דבר. אבל איך הוא ייראה? אילו מגמות האיצה הקורונה? עדי יופה היא טרנדולוגית, בעלת חברת fast forward לעתידנות עסקית. היא אוספת נתונים וחוזה טרנדים. והיא גם מרצה בבינתחומי הרצליה. נפגשנו לשיחת זום לנסות להבין מה מספר לנו ההווה על העתיד. האם השינויים שאנחנו חווים הם מחזוריים עם גוון לינארי? או אקראיים? שוחחנו על השחיקה באמון שלנו במוסדות הפוליטיים והכלכליים. על העומס שאנחנו חווים - עומס בשעות עבודה, עומס בצריכה, עומס בחפצים ועומס מנטאלי ממסכים. שוחחנו על קהילתיות שתתהדק, אנושיות שתנצח, ובעלות שתלקח חזרה לידינו באקטיביות. וגם על מיומנויות לעולם החדש (לטובת הישרדות בעולם משובש): אינטליגנציה רגשית הבנה טכנולוגית מסוימת מיתוג אישי יכולת לשת״פ - בניגוד לתחרותיות ומשחק סכום אפס זיהוי הטרנד הבא

איך משפרים את מערכת יחסינו עם גופנו? עם פאולה רוזנברג אולי לא כולנו נולדנו יפים באותה מידה. כנראה שיש דבר כזה יופי אובייקטיבי. גם לא נולדנו עם יכולת מתמטית שווה או כישרון זהה לאמנות או פוטנציאל ריקוד זהה. ובכל זאת, יש בלרינות ויש רקדני היפ הופ, יש ריקוד לטיני ויש ואלס, יש ג'אז ויש... טוב, הבנתם את הנקודה. יש מקום למגוון. אז למה כשמדובר במה נחשב ליפה, יש רק מידה אחת ראויה (34)? למה כשמדובר ביופי שלנו, המידה הראויה כרוכה בפגיעה בטבעו של הגוף? למה מרטשים ומצרים מידותיהם של דוגמניות שכן עונות לאידיאל היופי? ומה ההשלכות של כל זה עלינו? על ילדינו? הגוף שלנו סובל מהתעללות, רודנות, העלבה יומיומית. כי הוא לא צעיר מספיק, מתוח מספיק או רזה מדי. בשיחה מרתקת וקולחת עם פאולה רוזנברג, דיברנו על מודל היופי, על דימוי גופני, על פרדוקסים ואבסורדים ועל דרכים פרגמטיות להחזיר שפיות למחשבות שלנו על עצמנו, לשיח שלנו עם עצמנו, למבט שלנו על המראה. אני עוקבת אחרי הקול שפאולה משמיעה. קול אמיץ ומלא יושרה. היא לא מוכנה שגופה יעבור צמצום היקפים גרפי, והיא מגלמת את האישה החדשה בעולם החדש. כזו שעומדת בגאון ובלי להקטין או להצטנע ואומרת לעולם: זאת אני ואני יפה. מאחורי החזות היפה, יש שם גם מודעות וחכמה, וה"למה" המזוקק שלה הוא המודלינג שהיא מגלמת בעבור שתי בנותיה. הידעתם? 8 מתוך 10 נשים לא יאהבו את מה שהן רואות במראה וחצי מהן יראו השתקפות מסולפת. 81% מבין בנות העשר בארה"ב כבר עשו דיאטה לפחות פעם אחת. מספר הולך וגדל של נשים אטרקטיביות למראה ללא בעיות משקל או הפרעות פסיכולוגיות קליניות, רואות את עצמן מכוערות ושמנות. בעוד שנשים לא מרוצות מהישבן והירכיים, לגברים יש בעיה עם הגובה, הבטן וההתקרחות. להומוסקסואליים יש סבירות גבוהה יותר להרגיש לא נוח עם גופם מלגברים סטרייטים, בעוד שלסביות יחושו בנוח יותר מאשר נשים סטרייטיות. במאה ה- 19 נלבשו מחוכים שגרמו לבעיות נשימה ועיכול. היום, העיסוק ביופי מייצר אובססיה בנוגע לאכילה ולספורט. יותר ממחצית המנכ"לים ב-500 החברות הגדולות ביותר בארה"ב מתנשאים לגובה של 1.80 מ' ומעלה, ורק שלושה אחוזים מהם הם בגובה שנופל מ-1.70 מ'. המשקל הוא נושא תרבותי. בעבר, מודל היופי הנשי היה של אישה עגולה, מה שהצביע על בריאות ומשאבים. רזון יוחס למעמדות נמוכים חסרי אמצעים. בעידן הנוכחי כשאוכל זמין לכל, והעולם שבע, דווקא בעלי האמצעים אוכלים אוכל בריא ומזין ומתאמנים יותר. אורתורקסיה היא הפרעה חדשה - אובססיה לאוכל בריא שפוגעת בנפש ובבריאות.

פרק 18 - למה אנחנו מרגישים רגשות "שליליים"? עם הילה שלזינגר שמעו סיפור, לפני ארבע שנים, ישבתי בכיתה בלימודי הפסיכולוגיה האדלריאנית. זה היה ערב יום השואה, והמרצה בחרה להתחיל את השיעור בהשמעת שיר: "רקמה אנושית אחת" הקול החד פעמי של חוה אלברשטיין, המילים שמדברות על החיבור שבין כולנו, ההקשר המסוים של היום הזה לזכר ששת המיליונים - כל אלה הביאו אותי לדמעות. כלומר, התייפחות. ביום הזה, ידעתי שנפל דבר. עכשיו, אני יודעת ש"הגעתי הביתה". לב הקרח הפשיר. שנים קודם, הריצה היומיומית הלא נושמת, הפכו את ימיי ל- עוד מאותו היום. ימי זיכרון, ימי חג, ימי הולדת - הכל נצבע באותו צבע של עוד משימה לתפעל ולסיים, ולהמשיך לעבר היום הבא. לא עצרתי, לא נכחתי. הילדה שהייתי, הנערה שהייתי, הרשתה לעצמה - להיות עצובה. ועכשיו, שנים אחרי, שוב הרשיתי לי להתחבר פנימה, להרגיש, לבכות ליד כולם. אנחנו שואפים לשמוח, להרגיש שלווה ואושר, סיפוק, גאווה. אנחנו מייצרים בלי משים תרבות שהיא טרור של שמחה, עריצות של חיוביות. רק שהכנעה, הדחקה, הסתרה ואיפוק של רגשותינו פוגעת בבריאותנו הנפשית. הרגשות שלנו נותרים בפנים, מוכנעים והדופים, הולכים ומתלבים, תוססים ומכרסמים. אצל חלקנו הם יתפרצו כשכבר לא נוכל לשאת את הלבה הרותחת. אחרים, יחיו את חייהם על "אש קטנה" - לא ירשו לעצמם להתעצבן אך גם לא להתאהב, לא ירשו לעצמם לכעוס אבל גם לא יחוו שמחה ילדותית ובמקרים קיצוניים, אנחנו עלולים להתעורר רק כשמגיעה "שיעור" כואב מהמציאות. החוויה האנושית כוללת את כל מנעד הרגשות. זה נורמלי לכעוס, זה טבעי לפחד, זה לגמרי אנושי לקנא או להעצב. ויותר מזה - לרגשות האלה יש חשיבות וככל שניתן להם מרחב נוכל ללמוד על הבקשה שהם מקפלים בתוכם. ימי הקורונה מכילים בתוכם את כל המרכיבים לרגשות קיצוניים. הוודאות נשמטה, השגרה הופרה, הרגלים חדשים הפציעו במציאות חיינו. למדנו לעשות מהלימון לימונדה, להסתכל על bright side של הדברים, אבל לפעמים הם מבליחים - הפחד והדאגה, התסכול או הגעגוע. וזה הכי נורמלי וטבעי. בשיחה עם הפסיכותרפיסטית הילה שלזינגר שוחחנו על רגשותינו הלא זוהרים ועל חשיבותם בחיינו. הרצאת טד על בושה של ברנה בראון: https://www.youtube.com/watch?v=bRRNrMgfTTo

השיחה שלנו נסובה סביב מיינדסט מנהיגותי ויזמי, אבל היא זלגה כל הזמן למה שמעסיק את כולנו עכשיו - העולם שלנו. בלי שידענו שכל כך מהר יאותגרו הרגלינו הישנים, בלי שהבנו שיום בהיר אחד תדרוש מאיתנו המציאות התנהלות חדשה, בלי שהערכנו שזיהום האוויר יצנח בתקופה כל כך קצרה. ד"ר מרילין אטקינסון היא פסיכולוגית בהכשרתה, שהפנתה עורף לפסיכולוגיה המסורתית, והפכה לאחת המאמנות הראשונות בעולם, אחת הנלפיסטיות הראשונות. היא יזמית שמנהלת רשת של 60 בתי ספר בשם "אריקסון" לאימון ברחבי העולם, לרגל פתיחת בית הספר החדש בשיתוף עם NLP פלוס בארץ, התכנסנו לשיחה על כלי אימון בהקשר של מנהיגות ויזמות. היא מדברת בעד לקיחת סיכונים, ומעודדת לשינוי הרגלים, עשיית דבר חדש ומאתגר מדי יום, ויצירת טריטוריות חדשות בצעדים קטנים. השיחה הזו התנהלה בשפה האנגלית, ועבורי זו בהחלט טריטוריה חדשה (להקליט בשפה שאיני שוחה בה כשפתי הראשונה), אז אתגרתי את עצמי ונהניתי משיח מרתק עם אחת המנהיגות המשמעותיות בעולם. כשדיברנו על תרגול חיוביות, האירה מרילין נקודה מעניינת. השפה מפנה אותנו מיד לוויזואליזציה של הוראתה. כלומר, אנחנו מדמיינים את מה שאומרים לנו. מתוך דאגה, ילד בן שנתיים שומע 200 פעמים ביום את המילה "לא". כשהוריו אומרים לו "אל תשפוך את החלב" הוא בעצם מדמיין חלב שנשפך. שפה נגטיבית, אומרת מרילין, יוצרת מציאות כזו. האתגר הכי גדול שמרילין ביקשה להציף הוא שינוי האקלים: "לא נוכל להעביר עולם כזה לילדינו" היא אמרה "אנחנו חייבים לשנות את הרגלינו הישנים ולהעביר את הפוקוס שלנו לטובת היקום". דיברנו על הנטייה שלנו בעתות משבר לבחור מנהיגים נרקיסיסטיים, שמציעים פתרונות של שחור או לבן. ועל הציווי שלנו להגדיר בעצמו לעצמנו מהי עבורנו הצלחה אמיתית. זה זמן של האטה, של חישוב מסלול מחדש, של אי וודאות, דאגה וחשש, אולי סקרנות. אנחנו עדים כרגע לרגע היסטורי, לנקודת מפנה, וקשה להתנבא. זה זמן טוב להאזין לפודקאסט, להרחיב אופקים, לחשוב. הפודקאסט של מעלה בטוב התיימר מראשיתו לאתגר פרדיגמות, מוסכמות ולהציף דרכים אחרות, לאפשר עצירה של מחשבה לטובת בחירה. נדמה שיומרת הפודקאסט שזורה כעת בצו השעה. אני מקווה שיש בפרקים על מנת לתרום להרחבת מחשבה, ומאחלת לכולנו שבת שלום ובריאות!

מה הקשר בין פאסט-פוד, שעות עבודה מרובות וצרכנות אובססיבית? למה אנחנו ממהרים? למה אנחנו לא מסתפקים? אני נולדתי להתמהר, להספיק המון, לסמן עוד ועוד ויאים בצ'ק ליסטים אינסופיים. הרגשתי שניצחתי את המערכת. חייתי ביום אחד- שלושה ימים לפחות של אדם ממוצע. ניהלתי את הזמן ביעילות, ישנתי מעט, עשיתי כמה דברים במקביל ורצתי. הרווחתי המון על הריצה, על ההספק ועל המהירות - תשואות, הישגים, תחושת מסוגלות. רק שהמחירים נערמו, והתברר שיותר ברצפים מסוימים, גורר פחות באחרים. פחות נשמתי, פחות נכחתי, פחות אפשרתי להזדמנויות לחדור לתוך הגאנט המתוכנן לעילא. ו.. הייתי יותר לחוצה, ופחות מאושרת. הייתי כל הזמן ברגע הבא. וכשהוא הגיע, זנחתי אותו לטובת זה שאחריו. לא הבנתי מה זה "להיות" ? מה זה "להתבונן"? יש דברים לעשות? עושים, לא מתבוננים.. עד ש... כשלמדתי לעצור, לנשום, להתבונן, דברים הפכו פשוטים יותר ומהנים הרבה יותר. כשנתקלתי בספר של עמית נויפלד, ההיסטוריה של המהירות, קראתי אותו בלהט. נויפלד מדגים את סממני המהירות ואת מחיריה בתחומים שונים: מזון, עבודה, רפואה, צרכנות ועוד. אחר כך, הוא מסביר מהו הזרע ההיסטורי-פילוסופי, שהביא את האנושות לנקודה הזו. ואז, הוא פורט את מה שיכול הפרט לעשות על מנת להחיל שינויים. והכל - לטובת מטרה אחת - שיהיה לך טוב יותר! והכל - נתון לבחירתך! עמית נויפלד לא יצא מהגריד. הוא לגמרי בתוך הקווים. חי בעיר. עובד כמו כולנו. מנהל זוגיות. הוא פשוט עצר לשאול ואז לבחור, הוא החזיר שפיות לחייו, פשטות והנאה. הוא לא עזב את הגריד, אבל הוא כן נטש את המרוץ לעבר נראות מזויפת וסמלי סטטוס מצליחנים. אני, עדיין נוטה להתמהר, מועדת לדפוסי רצון להספיק, לעשות עוד ובמקביל, אבל גם שמה לב לתמורות - לעצירות מודעות, מדיטציות ונשימות, למנוע אחר פנימי של תשוקה ולא מתוך "מה יגידו" ו"איך זה נראה או נשמע". מה אני אגיד לכם? נהניתי מכל דקה בשיחה הזו, מה שהוביל לעוד דקות רבות אחרי שהמיקרופונים נכבו. מקווה שתתנו לזמן ההאזנה להתמתח בהנאה! לאתר תנועת ההאטה: http://slow.org.il/

כשהייתי בכיתה ד׳, היה לי מיזם. רציתי לכתוב מדריך לגידול ילדים מאת ילדה. ללמד הורים על החשיבה של הילדים. היה לי ברור שהם פשוט שכחו מה זה להיות ילדים, ורציתי להזכיר להם. אני זוכרת שגם חשבתי שככה אשמר את החשיבה הילדית שלי, שלא תישכח כשאתבגר ואהפוך לאמא בעצמי. ראשי פרקים נכתבו. וקולות מרפי ידיים שסיפרו לי שמה הסיכוי שילדה תוציא ספר, גנזו את המיזם הגאוני הזה. וגדלתי והתבגרתי וגם הפכתי אמא. ולכבוד יום המשפחה, החלטנו להשמיע את קולם הילדי של הבנים שלי, בן ויהלי. שיחה קצרה על משפחה וצוהר צר לעולמם ולמחשבותיהם של ילדים. הילדים שלי. ההקשבה למורים הכי משמעותיים שלי ריגשה אותי, לרגעים הפתיעה אותי או עוררה אותי לשים לב לפרשנויותיהם. פרק בונוס קצר ליום המשפחה. כי משפחה זה המשאב הכי יקר שלנו❤

לקחת מנדט על החיים שלנו. גם בנושאים רפואיים. בעידן המידע, אנחנו מבולבלים ממחקרים סותרים ("מחקרים מוכיחים את מה שמי שמיממן אותם רוצה להוכיח"). אנחנו מגלים שיש שיקולים כלכליים שמטים החלטות או המלצות (כן, גם של רופאים). אנחנו לפעמים מוותרים על קבלת החלטה מרוב בלבול אינפורמציות שונות או סותרות, ואז מאפשרים למישהו אחר להחליט עבורנו. אלה החיים שלנו. זו הבריאות שלנו. כשד"ר ליאת אדרי חלתה בסוכרת, היא החליטה לקחת אחריות. לקבל את המלצות הרפואה הקונבנציונאלית וגם להתייחס לעצמה כאל מדגם של בן אחד ולערוך תצפיות מבוקרות. מתי עולה רמת הסוכר, מתי היא פוחתת ומה בהתנהגות שלה מעודד איזון. החקירה האישית הזו הובילה אותה בסופו של דבר לנהל אורח חיים בריא ללא מזרקים ואינסולין. הרפואה הקונבנציונלית עוברת שינוי פרדיגמטי בעשור האחרון. מידה אחת לא מתאימה לכולם. וההבנה שפרסונליזציה מחלחלת גם לתחום הזה. התייחסות לשונות הגנטית, לשונות ברמה הביולוגית-מולקולרית או ברמת המיקרוביום, ומתן טיפול מתאים לחולה הנכון, במינון הנכון ובזמן הנכון. "עשה מזונותיך תרופותיך ולא תרופותיך מזונותיך" אמר הרמב"ם, ואכן מחקרים באפיגנטיקה מלמדים שלהתנהגות שלנו השפעה מכרעת על בריאותנו. אז איך לוקחים אחריות בעידן של עודף מידע? כיצד לומדים מה טוב לנו ומה פחות? כיצד מונעים מחלות? בשיחה עם כותבת הספר "במ"א - בריאות מותאמת אישית" והמדענית ד"ר ליאת אדרי, שוחחנו על חשיבותו של קו האמצע, על קבלת המנדט על חיינו, ולמידת הבריאות שלנו, על תוספי תזונה ושילוב בין רפואה קונבנציונלית ורפואה משלימה. לספר: https://bit.ly/2P783M2