HujiCast

ד"ר בעז שחם, היום מנהל אוסף הזוחלים והדו-חיים באוספי הטבע הלאומיים וגם חוקר במחלקה לאבולוציה אקולוגיה וסיסטמטיקה במכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית, היה ילד טבע שאהב להסתובב בחוץ ולאסוף נחשים.בעוד רובנו המוחלט פוחד או לכל הפחות נרתע מנחשים, ד"ר בועז שחם הוקסם מהם מאז ומעולם. שוחחנו על מהו "סוד הקסם הנחשי" בעיניו, על תפקיד הנחש במערכת האקולוגי (למרות הסטריאוטיפ השלילי, הנחש נלחם באויבי האדם) מחקריו בתחום: למשל, הוא מצא שבעשורים האחרונים, יותר ויותר נחשים מעדיפים את קרבת האדם, במיוחד צפעים. ניסינו להכיר אותם יותר טוב: איך הם שומעים, כמה הם רואים, עד איזה גיל הם חיים. יש יופי ואצילות בכל בעל חיים, אם רק מתגברים על הדעה הקדומה.דברנו על נחשי ארצנו - יש בין ארבעים ושלושה למאה מינים של נחשים מקומיים; אבל התרכזנו בצפע, שוחחנו על תמותה מהכשות נחש בישראל, שאלנו כמה פעמים ננשך חוקר נחשים: הוא מזמן הפסיק לספור. מסתבר שהפחד והשנאה הקמאית של האדם לנחש, עוד מהתנ"ך, מביאים לכך שבטעות אנחנו הורגים דווקא את הנחשים שטובים לנו וכך עוזרים לאלה המזיקים לנו. בגלל חוסר היכרות ובורות מתים בישראל מאות אלפי נחשים בשנה במגוון דרכים.ואיך אפשר בלי לדבר על השלת העור של הנחש: לו רק יכולנו גם אנחנו כך להגיח, כמו שכתב מאיר אריאל ז"ל, בהשילנו בלי כל חשש תרבות של עור אשר יבש.

איך המוח שלנו יודע איפה אנחנו? איך אנחנו יודעים איפה האחר? איך המוח שלנו תופס את הזמן? ד"ר דוד עומר ממרכז אדמונד ולילי ספרא לחקר המוח באוניברסיטה העברית, יענה על כל השאלות האלה, ורבות אחרות. שיחה מרתקת על המכונה המרתקת מכולן - המוח.צוות חוקרים בהובלת ד"ר עומר, זיהה את התאים במוח שעוזרים לנו לתפוס את הזמן. בפעם הראשונה התגלה שיש במוח האנושי שני סוגים של תאים המאפשרים לנו לחוות את הזמן החולף, גם ביחס למיקום ולאירועים אישיים שלנו, אך גם ביחס לאירועים של אחרים.שוחחנו על המפה הקוגניטיבית במוח שלנו, שהיא המנגנון שעליו "בנויות" התגליות של ד"ר עומד וצוותו - מהי המפה הקוגניטיבית, מהי חשיבותה. איך היא מציגה בפנינו את העולם, האם הייצוג של העולם במוחנו הוא דו ממדי או תלת ממדי? האם היחס שלנו לסביבה הוא יותר כמו ב"גוגל מאפס", שם העולם ריק ורק אנחנו במרכזו, נקודה כחולה בודדה, או אולי דווקא יותר כמו ב"ווייז", שם אפשר לראות גם את האחרים וללמוד מהם ומתנועתם על הסביבה? חשבו על החיים שלכן, על הדרך בה אתם מתנהלים במרחב ותקבלו רמז לתשובה. שוחחנו על אחד הדברים המורכבים, המסתוריים והמעניינים במוח שלנו: תפיסת הזמן; על המודעות לזמן החולף, על תחושת הסדר (מה קרה לפני מה), ועוד. במעבדה שלו גילו ד"ר עומק וצוותו שני סוגים של "תאי זמן" האחראים על תפיסת הזמן שלנו: תאי זמן "טהורים" ותאים תלויי קונספט. ממצא מרגש. בנוסף, הראה ד"ר עומר איך התאים הנ"ל עובדים ביחד. אחת המסקנות המרעישות: לא רק אנחנו חיות חברתיות - גם התאים שלנו.

מה אפשר ללמוד מדג הזברה הזעיר, שמוחו הזעיר מגיע לגודל של כמילימטר אחד בלבד סה"כ, על המוח האנושי הגדול והמשוכלל ממנו פי כמה וכמה סדרי גודל - ולא "רק" על המוח, אלא על תהליכים קוגניטיביים שעל פניו נראים מורכבים ומסובכים מדי בשביל דג, כמו תהליכי חיברות, ציד, יירוט של מטרות נעות וכד'? על פניו נראה שלא הרבה - אבל המחקרים הופכי הראש של ד"ר לילך אביטן ממרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח באוניברסיטה העברית, מלמדים אותנו שהדג הוא אולי קטן-קטן, אבל יחד עם זאת גם חכם-חכם. שלא באשמתו הדבקנו לדג הקטן סטריאוטיפ של שכחן ומבולבל, אבל המציאות שונה לגמרי. בזכות התקדמות טכנולוגית מהפכנית שמאפשרת לנו לרשום את כל פעילות המוח בבת אחת, הראתה ד"ר אביטן כי דגי הזברה מגלים התנהגויות חברתיות מורכבות ויכולת מפתיעה של קבלת החלטות שניתן ללמוד ממנה הרבה מאוד גם על המוח שלנו. איך דג הזברה, ואולי אנחנו, קובעים מי ידיד ומי אויב, מי טורף ומי טרף? איך פותרים חידות? ממצאים מרתקים. בנוסף, מנסה ד"ר אביטן ללמוד לא רק על התנהגות הדג הבודד, אלא גם על התנהגות להקת דגים שלמה: איך הם נעים להם ככה, ללא מנהיג וללא מפה, ומצליחים לא להתנגש? למחקר כזה יכולה להיות תרומה גדולה לתחומים כמו מכוניות אוטונומיות, לניהול שדות תעופה עמוסים, יירוט טילים ועוד. שוחחנו גם על מחקר נוסף שלה המנסה לענות על אחת השאלות הגדולות בחקר המוח: מהם התהליכים המתרחשים בתוך המוח בזמן שהוא לא פעיל?

פרופ' יורם בורק ממכון רקח לפיזיקה וממרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח באוניברסיטה העברית, מספר לנו על שני מחקרים מרתקים שלו: האחד סייע לחשוף מנגנונים שבאמצעותם תאי עצב במח מייצגים את המיקום של בעל חיים במרחב. המחקר שהובל על ידי זוכי פרס נובל, פורסם בכתב העת היוקרתי Nature ומקדם מאוד את מה שאנו יודעים על ייצוגי מרחב במוח - וכמו כל דבר שקשור במוח שלנו, גם כאן הממצאים מפתיעים ומרתקים. שוחחנו גם על מחקר חדש של פרופסור בורק שחושף כי המקור לתנועות עיניים קטנות שנעשות בצורה לא מודעת בזמן שאנחנו מנסים להתמקד - הוא לא בשרירי העין, כמו שחשבו עד היום, אלא בפעילות מוחית שקשורה לאופן שבו המוח שלנו מאחסן זיכרונות קצרי טווח.שוחחנו על המהפכה הגדולה בתחומי חקר המוח שאנחנו נמצאים בתוכה ועל השאלה האם בסופה נצליח להבין את המוח של עצמנו, ואולי אפילו להעלות אותו למחשבים. היום זה נראה כמו מדע בדיוני, נכון, אבל כשחושבים על זה - רוב היומיום שלנו הוא כבר היום מדע בדיוני, והמסע להכרה מלאה של המוח ממשיך במלוא המרץ.

פרופ' שירלי ורנר מהמרכז ללימודי מוגבלות בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית חקרה במשך שנים סוגיות של סטיגמות על אנשים עם מוגבלויות. כשנולדה לה ילדה עם מגבלה מוטורית - הכל הפך להרבה יותר אישי, קרוב וחשוף וההתמודדות התיאורטית הפכה ליומיומית. שיחה חשופה ומרגשת על סטיגמות וסטריאוטיפים שקיימים בחברה בנוגע לאנשים עם מוגבלות. שוחחנו על ההיררכיה של המוגבלויות, שהמוגבלים שכלית ונפשית נמצאים בתחתיתה, על תפקידם של המפגשים בצמצום סטריאוטיפים כאלה, וכמובן על התוצאות העגומות של הסטיגמות והסטריאוטיפים שמתבטאות באפליה חוזרת ונשנית, בכל תחומי החיים. גם על האדם עצמו ולא פעם גם על משפחתו. שוחחנו על מצבה העגום של ישראל בתחום שילוב אנשים עם מוגבלויות, על איך אפשר לעשות את העולם בטוח יותר עבור ילדים, גברים ונשים, על תפקידו של החינוך, על חשיבותם של מפגשים בלתי אמצעיים, על שילוב אנשים עם מוגבלויות בצבא, על סוכני שינוי משמעותיים - כמו השפה המדוברת, הפרסום, התקשורת, ועוד.שוחחנו גם על ההתקדמות המדעית באבחון של מגוון גדול של מחלות ומוגבלויות - שכשמשנים את נקודת המבט יכולה להיראות כמסע של רדיפה והשמדה של אנשים כאלה. הכוונות כמובן טובות, אבל מה אמור לחשוב אוטיסט, לדוגמה, אל מול הניסיון למנוע לידה של ילדים כמוהו? ואיך הרגישה פרופ' ורנר כשילדתה שאלה אותה את השאלה הזו בדיוק.

ד"ר אפרת גביש-רגב, מנהלת אוסף העכבישנים ופרוקי-רגליים באוספי הטבע הלאומיים שבאוניברסיטה העברית, משוחחת איתנו על… עכבישים.מאחר ועכבישים הם עולם ומלואו, התמקדנו בעכבישי מערות בישראל, ואז צללנו לעומקי המערות לחפש אחר העכבישים החיים בה באפלה הדוממת. שוחחנו על המחקרים החדשים והמרתקים של ד"ר גביש-רגב על המנגנון האבולוציוני הגורם לעכבישים (ולחיות אחרות שחיות במערות, הקרויות תרופלוביטים) לאבד את חוש הראייה. מערה היא למעשה שלושה אזורים אקלימיים נפרדים - פתח המערה, אליו עוד נכנס אור שמש וגדלים מעט צמחים; אזור הדמדומים של המערה, לשם נכנס אור קלוש ומעט מאוד חיות; ועומק המערה החשוך לחלוטין. בכל אחד מהאזורים האלה ניתן למצוא עכבישים - לפעמים מאותה מין - הנמצאים בשלבים שונים של איבוד ראייה.שוחחנו על החיים בעומק המערה, על הנסיבות האבולוציוניות שהפרידו משפחות של עכבישים, בין אלה שנשארו לחיות בעולם שבחוץ ובין אלה ש"בחרו" בחיים של עלטה תמידית, על מציאת מינים חדשים למדע ועל הייחוד של העכבישים המקומיים. לסיום חלקה עימנו ד"ר גביש-רגב תובנה מרגשת שקיבלה מהעכבישנים, העקרבישאים ושאר החברים פרוקי הרגליים.

פרופ' ניר שביב טוען שהתחממות הכדור במאה האחרונה קשורה לשינויים מחזוריים בקרינת השמש, ולא רק לפליטות גזי החממה בידי אדם. זה לא מתקבל בברכה.משבר האקלים הוא אחד האתגרים הגדולים ביותר העומדים בפני האדם, ולפי הסברה המקובלת על כולם - כולל ועדת פרס נובל ב-2021 - הגורם המרכזי לכך הוא פליטות של גזי חממה, מעשי ידי האדם מאז המהפכה התעשייתית. אנחנו ב-HUJICAST הקדשנו לא מעט פרקים למשבר האקלים: משיחות על סוגיות של תכנון ומדיניות עם פרופ' ערן פייטלסון,  דרך משטרי הגשמים והרוחות עם פרופ' אפרת מורין וד"ר אפרת שפר, ועד לפיתוח שיטות גנטיות להתמודדות של גידולים חקלאיים עם שינויי אקלים, עליו שוחחנו עם פרופ' צבי פלג.בפרק הזה מתארח פרופ' ניר שביב ממכון רקח לפיסיקה בעברית, חוקר בתחומי אסטרופיזיקה ושינוי אקלים, הטוען טענה שונה בתכלית השינוי: התחממות הכדור במאה האחרונה קשורה לשינויים מחזוריים בקרינת השמש, במאה הקרובה הטמפרטורות יעלו ב-1-1.5 מעלות צלזיוס בלבד. לטענתו, השמש תרמה בין חצי לשני שליש מהטמפרטורה ופעילות האדם בין שליש לחצי. הסיבה היא מעבר של מערכת השמש שלנו דרך החלקים הספירליים של גלקסיית שביל החלב במחזורים של מאות מיליוני שנים. לדבריו, זה הגורם לתקופות הקרח הגדולות במשך מיליארד השנה האחרונות. שוחחנו על מחקריו, על המחיר שהוא משלם בעולם על דעתו החריגה, ועל קונפורמיזם מדעי.

שושנת הים הכוכבנית, Nematostella vectensis, היא יצור קדום ונפלא שיכול לחיות לנצח. היא שייכת למערכת הצורבניים, מהמשפחות העתיקות בעולם החי. האלמוג והמדוזה הם החברים המפורסמים יותר במשפחה, ושושנת הים נמצאת איפשהו ביניהם: תקועה במקום, כמו האלמוג, ומצויידת בזרועות ארוכות וגמישות המזריקות ארס, כמו המדוזה. החיה הקטנה הזו, כשישה ס"מ אורכה, עומדת במרכז הפרק הזה של HujiCast.האורח שלנו היום הוא פרופסור יהוא מורן, ראש המחלקה לאקולוגיה, אבולוציה והתנהגות בעברית, שחוקר את האבולוציה של הארס, את הרכב הרעל ואת המנגנון המורכב עד למאוד של הזרקת הרעל - נושא מרתק. שושנת הים הכוכבנית היא חיית המודל שלו. למדנו להכיר אותה טוב יותר בפרק הזה דרך מחקריו של פרופ' מורן. היא אמנם יצור קטן ופרימיטיבי, אבל מנגנון הצריבה שלה שמתפקד כמערכת הזרקה בת 600 מיליון שנה, נחשב לאחד המבנים התאיים המורכבים ביותר בטבע. שוחחנו על מחקריו של פרופ' מורן, שמצא בין השאר כי הרכב הארס משתנה במהלך החיים של השושנה, ולמדנו גם מה יכולים להיות היישומים המעשיים של מחקר כזה, והם רבים ומגוונים - מעולם הרפואה, דרך יצור של חומרי הדברה ועל להנדסת חומרים חדשים השואבים השראה ממנגנון ההזרקה של שושנת הים וחוטיה החזקים והגמישים.

רבים מאיתנו מסתכלים למעלה, אל פסגות ההרים, אל השמיים, אל הכוכבים - אבל פרופ' עדי טורפשטיין מהמכון ללימודי כדור הארץ ומהמכון הבין-אוניברסיטאי למדעי הים באילת, בוחר להסתכל ולחקור דווקא את הקרקעית. בקרקעית, הוא אומר, נרשמים השינויים הרגישים ביותר במצב האקלים. הקרקעית מספרת סיפור, צריך רק לדעת לקרוא בו.האוקיינוסים, כידוע, סופגים את הפחמן הדו חמצני מהאוויר וכך מווסתים את הכמויות שלו הטמפרטורות. על ידי בחינת כמויות הפחמן הדו חמצני על הקרקעית ניתן ללמוד את ספיגת הפחמן בעבר, ועל הצפוי לנו בעתיד של התחממות ומשבר אקלים.שוחחנו על מחקריו בים סוף, על פעילות "המשאבה הביולוגית" במפרץ אילת כאנלוגיה לאוקיינוסים בעולם העתידי המתחמם. המשאבה הביולוגית היא התהליך שעובר הפחמן הדו חמצני מהרגע שהוא פוגש בפני הים ועד ששבריר קטן ממנו, כאחוז בלבד, פוגע בקרקעית.ים סוף, למדנו, הפתיע את החוקרים: מאחר ומדובר בים חם יחסית, ציפו שספיגת הפחמן הדו חמצני בו תהיה נמוכה - ואולם היא היתה גבוהה מהצפוי. נראה שהאבק שהגיע מהמדבריות המקיפים את הים העלו את יעילות ספיגת הפחמן בקרקעית כשהוא מוריד שלג ימי תת קרקעי. מסתבר שלאוקיינוסים הגדולים והקרים עוד יש מה ללמוד מהים הקטן והחמים שלנו בכל הנוגע להגברת יעילות ספיגת הפחמן הדו חמצני.

מה ניתן ללמוד בכלים של תורת המשחקים על תהליכי קבלת ההחלטות בהפצת חיסונים נגד קורונה לעולם המתפתח? שיחה עם פרופ' רענן סוליציאנו-קינן מבית ספר פדרמן למדיניות ציבורית וממשל, ופרופ' אדם למפרט מהפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית.אחרי שנה של מגיפת קורונה - פותח חיסון. כמובן שרק המדינות העשירות יכלו להרשות זאת לעצמן. אבל מה עם שאר העולם? כמו שאנחנו יודעים, ארגון הבריאות העולמי ניסה לארגן מנגנון של תרומת חיסונים מאת המדינות העשירות בעולם, אבל המשימה כשלה. פחות מ-15 אחוזים מהיעד הושגו. במגיפה, כך נראה, אין סולידריות.האם המדינות העשירות והמפותחות יכלו לנהוג בצורה אחרת, שלא הייתה פוגעת ביכולת שלהן לחסן את אזרחיהן, ויחד עם זאת הייתה מיטיבה עם תושבי המדינות העניות? האם ניתן לצפות ממדינה לתרום את החיסונים שלה כשלא ידוע על האם ומתי יגיע וריאנט נוסף למחלה? כמה יעיל לאגור חיסונים? האם פניה רחבה, לכל מי שיכול, יעילה יותר מפניה ספציפית יותר?בפרק הזה בהוג'יקאסט, שיחה עם רענן סוציליאנו-קינן ולמפרט שניסו לענות על השאלה הזו בעזרת כלים מתחום תורת המשחקים וקבלת ההחלטות. לפי המחקר שלהם, ניתן היה ליצור מנגנון במסגרתו מדינות עשירות היו יכולות לתרום הרבה יותר חיסונים, גם במצבים של אי ודאות לגבי העתיד, ויכול מאוד להיות שצורה אחרת של פנייה למדינות יכולה הייתה להניב תוצאה אחרת לגמרי. לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן... נקווה שנלמד טוב יותר עד המגיפה הבאה.