לקראת פסח, חג החירות, אני יוצאת לשיחה עם גלית קוטלובסקי אחת מחברות החיבוק שלי, אישה שבמשך עשרות שנים גידלה דורות של ילדים דרך רשת גני הילדים שהייתה בבעלותה, וחיה חיים מלאים בעשייה, אחריות ונתינה. דווקא מהמקום הזה, אנחנו עוצרות לשאול: מהי חירות בגיל שבו כבר עשינו כל כך הרבה? איך נראה חופש כשהיומיום כבר פחות מוכתב מבחוץ?ומה עושים עם הבחירה, כשפתאום היא באמת בידיים שלנו? גלית מדברת בכנות על החופש הרוחני המקום הפנימי שאי אפשר לקחת מאיתנו ולצדו, על החופש הפשוט ליהנות מדברים קטנים: מפגשים עם חברים, הרצאות, סרטים, ספרים, ורגעים של חיבור. בתקופה שבה המציאות סביבנו לא פשוטה, השיחה הזו היא תזכורת עדינה לכך שגם בתוך חוסר הוודאות, יש לנו עדיין חופש לבחור איך למלא את הימים שלנו, ואיפה למצוא רגעים של נשימה, משמעות ושקט. פרק על חירות שמגיעה עם השנים, ועל הבחירה להמשיך לחיות אותה, יום יום.

בימים רגילים הפודקאסט חיבוק כולל שיחה עם אחת ממשתתפות קבוצות חיבוק על הדברים הטובים שמחכים לנו עם הגיל. אבל המציאות בחוץ קצת אחרת עכשיו. בפרק הזה החלטתי לא לוותר על המפגש השבועי שלנו, גם אם הפעם אני מדברת קצת יותר עם עצמי. חזרתי לסימנייה ישנה שהכנתי והיא מלאה בציטוטים מספרים שאהבתי ובדקתי איך המילים האלה נשמעות דווקא עכשיו.דרך משפטים מספרים של וארלי פרין, סביון ליברכט, מדלן מרטין וכריסטופר מורלי, אני חושבת בקול על זרעים קטנים של תקווה, על רגעים יומיומיים שמשנים חיים בלי שנשים לב, ועל הכוח שיש לספרים להעניק לנו מרחב נשימה גם כשהמציאות בחוץ סוערת. פרק קצת אחר, אישי ושקט יותר, ואולי גם תזכורת קטנה לכך שלפעמים ספר טוב הוא לא בריחה מהמציאות אלא הדרך לעבור דרכה יחד.

בפרק הזה אני משוחחת עם אלמוג בוקר, מורה בפנסיה, שמצאה את עצמה משחילה חרוזים ומגלה עולם שלם שנפתח. דרך היצירה היא מצאה שקט נפשי, מחשבות חיוביות, זמן להיזכר ברגעים יפים, וגם מרחב חברתי של מפגש ומשמעות. באופן מפתיע (או שלא) היצירה חיזקה גם את הגוף: תרגול ריכוז, עבודה עדינה עם הידיים, והתמודדות עם רעד. אנחנו מדברות על האומץ להתחיל בגיל מאוחר, על החופש ליצור בלי ביקורת, ועל האפשרות לבחור חיים פעילים נפשית ופיזית, בכל שלב.

הפעם הזמנתי אליי לשיחה את רותי קלפוס ויחד ננסה להבין מה מתייצב בנו עם הזמן? מה מקנה לנו ביטחון עצמי? בשיחה דיברנו על הרגע שבו מפסיקים לפחד ממה יגידו, על החופש להגיד לא כשזה לא מתאים, על ההבדל בין ביטחון שמבקש אישור לבין שקט פנימי שנשען על קבלה עצמית.אם גם את מרגישה שמשהו בפנים נהיה יציב יותר או שאת עדיין מחפשת את היציבות הזו - הפרק הזה בשבילך. מזמינה אותך להאזין ואם לקחת משהו אחד מהשיחה, אשמח מאד שתשתפי עם חברות.

סליחה לא תמיד באה בקלות. בפרק הזה אנחנו מדברות על הקושי בבקשת סליחה ובקבלת סליחה, על העבודה הפנימית, ועל מה שמשתנה עם הגיל כשכבר יש הבנה שאין זמן מיותר לבזבז, כשלא חייבים להוכיח, ומבינים את היתרונות בסליחות. שיחה פתוחה עם אסתר באר.

יש אנשים שנכנסים למרחב חדש וכבר מההתחלה מביאים איתם רכות, נדיבות, עין טובה. בפרק הזה אני מארחת את אופירה כץ, נכדתו של ארתור רופין, לשיחה על פרגון: על מחמאות ועל מה קורה ליכולת לקבל ולתת מחמאות ככל שאנחנו מתבגרות. נדבר על פרגון לא כסיסמה, אלא כעמדה פנימית, כזו שמשפיעה על קשרים, על קבוצות, ועל התחושה שלנו בתוך העולם.

מה קורה לנו כשאנחנו נכנסות למרחב חדש ולפתע יוצאת מאיתנו גרסה אחרת של עצמנו? בפרק הזה אני משוחחת עם צילה יונתן על סביבה מתאימה, על אנשים, ועל האופן שבו הם יכולים לכווץ אותנו או לאפשר לנו להיפתח. על ביקורת פנימית שנולדת מוקדם וממשיכה ללוות אותנו גם בבגרות, ועל מה שקורה כשאנחנו מוצאות מרחב שבו לא צריך להוכיח. זו שיחה על דיוק, על זהות שנבנית מול אחרים, ועל האפשרות להניח לרגע את הקול ששואל אם אנחנו בסדר כמו שאנחנו. פרק שמזמין הקשבה גם למה שנאמר, וגם למה שמתעורר בפנים.

כל כך הרבה דברים עוברים בשתיקה. כאלה שאנחנו מתכוונים אליהם וכאלה שהצד השני מפרש, מבלי שהתכוונו. בפרק הזה הזמנתי לשיחה איתי את הפסיכולוג עידו לנדמן גיגי ויחד אנחנו עוצרים להקשיב לשתיקות: שתיקות של איפוק, של חוסר ביטחון, של מבוכה, של הסכמה וגם לשתיקות שמגינות עלינו ושומרות על הלב. בשיחה אנחנו בודקים מתי שתיקה היא כוח, ומתי היא פחד, ומדוע בגיל מבוגר נולדת לפעמים שתיקה מסוג חדש.

בפרק הזה אני פוגשת את ליבה גולדגרבר לשיחה על חברות נשית, כפי שהיא נראית ומרגישה בגיל שבו נדמה שהמעגלים כבר נסגרו. ליבה הצטרפה לקבוצת חיבוק בבית יהושוע, קבוצה של נשים שמכירות זו את זו עשרות שנים. היא הגיעה בלי עבר משותף ועם הרבה אומץ.בשיחה שלנו אנחנו מדברות על חברות שמשתנה עם השנים: על ההבדל בין כמות לאיכות, על אינטימיות, על הפחד להיות חדשה, ועל האפשרות להעמיק קשרים דווקא בגיל מבוגר.זה פרק על שייכות, על בחירה לא לוותר על קשר אנושי, ועל ההבנה שגם אם חברה נוגעת לפעמים במקומות הכי פגיעים שלנו, אי אפשר בלעדיה.

בפרק הזה של חיבוק אנחנו מדברות על נושא שחוזר בלא מעט מהספרים שקראנו: הצורך והיכולת של ילדים להתעניין בהוריהם באמת. האם ילדים שואלים לשלומם של ההורים ביומיום? האם זה משתנה עם הגיל שלנו, או עם הגיל שלהם? השיחה עם נעמה שפירא גרמה לי לחשוב על השאלות האלה קצת אחרת. זוהי שיחה על אימהות בגיל מבוגר, על ציפיות, שתיקות, ועל הרצון להישאר נראות גם כשהילדים כבר גדולים. פרק שמעורר מחשבה ולא מחפש תשובות קלות.