דף יומי לנשים - הדרן

מהיכן ניתן ללמוד שהמילה "אכילה" כוללת שתייה? האם המשנה שלנו תומכת בהבנה זו? במקרים במשנה שלנו שבהם מישהו פירט מספר פריטים האסורים, מדוע מניחים שהתכוון ליצור שבועה נפרדת לכל פריט ולא שהתכוון להוציא פריטים אחרים מהשבועה? במה שונה שבועת ביטוי משבועה שבה מכחישים שיש ברשותו חפץ של אדם אחר? הדיון בנוגע לשבועה המשלבת פריטים אסורים ומותרים, שנדון קודם לכן, נבחן כעת ביתר עומק.

רבי עקיבא והחכמים ניהלו דיון הלוך ושוב במשנה, כל אחד תומך בעמדתו שלו. החכמים טענו שאין מקום אחר בתורה שבו האוכל כל שהוא חייב. הגמרא מעלה כמה מקרים שבהם חייבים על אכילת כל שהוא, אך מסבירה מדוע אלה הם חריגים לכלל. רבי עקיבא ענה שאין מקום אחר שבו אדם מדבר וחייב להביא קרבן. הגמרא מציעה כמה מקרים שבהם זה יהיה כך ומסבירה גם כן מדוע הם לא זהים למה שרבי עקיבא התכוון. רבא מגביל את מחלוקתם למקרים שבהם לא פירט "לא אוכל כל שהוא" או "לא אטעום". רב פפא הגביל את המקרה לשבועות, לא לקונמות. קושיה מועלית על טענת רב פפא מברייתא שבה ברור שיש שיעור נדרש לקונמות. יש שני פתרונות. האחד הוא להסביר את המקרה של קונמות בברייתא שבו השתמש בלשון אכילה. רבינא מציע תשובה חלופית ומבדיל בין חיוב מלקות (אין שיעור נדרש) לחיוב הבאת קרבן מעילה (שיעור נדרש בשווי פרוטה). עם זאת, לא כולם מסכימים שיש איסור מעילה בקונמות. אם כך, איך ניתן להסביר את הברייתא לפי רבינא? רבא מעלה שתי דילמות לגבי השיעורים הנדרשים לשבועות במצבים מסוימים שבהם הפריט הנדון אינו נאכל או שאינו נאכל בדרך כלל לבדו. שתיהן נשארות ללא תשובה. רב אשי מעלה דילמה לגבי נזיר שנשבע לאסור גרעיני ענבים. האם השבועה פסולה כיוון שהיא כבר אסורה, או מאחר שהנזיר לא יכול לאכול כזית של גרעיני ענבים, אולי השבועה אוסרת כל שהוא. הגמרא מצטטת את המשנה הבאה המתייחסת למי שנשבע לא לאכול ואז אכל בשר לא כשר. בהתבסס על פירוש האמוראים למשנה, הם מסיקים שהשבועה לא תהיה תקפה, שכן שבועה לא מפורטת תהיה אסורה רק בכזית, וזה כבר אסור לנזיר על פי דין תורה. המשנה דנה בלשונות שונות של פריטים האסורים בנדר ומה יהיה אסור באותה לשון.

דף נלווה שבועות כא הדף היום מוקדש על ידי רות לאה כהנא, ג'סיקה שקלאר ואמילי מיכלסון לציון יום השנה השביעי לפטירת אמן, קדימה פרידמן מיכלסון, קדימה בת הרב אברהם זבי וחיה. "אנחנו מתגעגעים אליה בכל יום." מה הוא סוג השבועה הכלול במצוות לא תעשה - לא תשבע בשמי לשקר? יש מחלוקת לגבי דעת רבי יוחנן בעניין זה - האם הכוונה לשבועה על מעשים עתידים או על מעשים שעברו? קשיות מועלות על שתי הגישות ונפתרות. כאשר רבי עקיבא במשנה אומר שחייב על אי קיום שבועתו באכילת כמות זערורית, כלומר אין שיעור מינימלי, האם הוא סובר כך בכל האיסורים (כדעת רבי שמעון), או רק לגבי שבועות?

.הדף היום מוקדש על ידי הלן דנצ'ק לע"נ אמה הדף היום מוקדש ע"י דבי ויסי גביר לכבוד הולדת נכדיהם. "בשמחה ובהודיה לה' ! מזל טוב לילדינו אלעזר ושרה לרגל הולדת בתן שקד טובה בת החודשיים, ואליאב ונויה שהכינסו את בנם אופק שלום לבריתו של אברהם אבינו אתמול. שירבו שמחות בישראל!" סתירה מובאת בין ברייתא לבין המשנה בנוגע ללשון "שבועה שאוכל". סתירה זו נפתרת בשתי דרכים שונות. ברייתא מסבירה מהו "מבטא" ומהו "איסר". שניהם לשונות של שבועות. אך איסר יכול להיות חייב קרבן וגם לא בהכרח. משמעות ברייתא זו היא נושא למחלוקת בין אביי ורבא החולקים האם איסר הוא לשון של מתפיס בשבועה או לא. הגמרא דנה בדברים של אביי ורבא. רב דימי מסביר בשם רבי יוחנן אילו לאווים עוברים בסוגים שונים של שבועת ביטוי (על העבר והעתיד) ועל נדרים. הוא מסביר ששבועות על דבר שאדם יעשה בעתיד הן "שבועות שקר" ואלו שעל העבר הן "שבועות שווא". עם זאת, ישנה ברייתא האומרת ששבועות שקר ושבועות שווא הן אותו הדבר. כיצד ניתן להסביר ברייתא זו לאור דבריו של רב דימי?  

דף נלווה שבועות יט רבי אליעזר ורבי עקיבא חולקים בעניין איך לדרוש את הפסוק בויקרא ה:ב. חזקיה ועולא מסבירים את ההבדל בדעות ביניהם, בעוד שרבי יוחנן ורב ששת סוברים שהם אינם חולקים, אלא שכל אחד פוטר מי ששכח את המקדש או קדשים, אך דורש זאת ממילים שונות בפסוק. רבא שואל את רב נחמן: אם מישהו שכח המקדש או קדשים פטורים מלהביא קרבן, מה הדין אם שכח גם את המקדש/קדשים וגם שהוא טמא? רב נחמן עונה שמכיוון שהאדם גם שכח שהוא טמא, ברור שיש חיוב להביא קרבן. אך רבא משיב שאולי מכיוון שמי ששוכח את המקדש פטור, אדם זה יהיה פטור גם כן. רב אשי מציע תשובה לשאלה זה, אך רבינא דוחה אותה. מובא מקרה של אדם שהלך בשני שבילים - אחד טהור ואחד טמא ונכנס למקדש. מובאים שני וריאציות של המקרה ויש מחלוקת בין שלושה לגבי ההלכה בכל מקרה. מה שורש המחלוקת ביניהם? הנושאים שעולים כאן קשורים לסוג הידיעה על טומאה בשלב הראשון (לפני המעשה) שנדרשת כדי לחייב קרבן עולה ויורד. רבי יוחנן וריש לקיש כל אחד מציע פרשנויות שונות לדעה הראשונה במקרים של שני השבילים. דעותיהם כאן סותרות את דעותיהם במקום אחר. כיצד מיישבים סתירות אלה?

הגמרא דנה במקרה שבו אדם קיים יחסים עם אשתו והיא הפכה לנידה במהלך המעשה. אביי ורבא מצטטים כל אחד רבנים שונים הקובעים שבמקרה כזה, האיש עלול להתחייב בשני קרבנות. רבא מסביר אז את הנסיבות המדויקות שיצדיקו עונש כפול זה. האיש הוא תלמיד חכם שמקיים יחסים עם אשתו כאשר היא עומדת לקבל את המחזור, וכאשר היא אומרת באמצע המעשה שהיא החלה במחזור, הוא פורש מיד. הוא נחשב שוגג לגבי הכניסה לגוף האישה, כיוון שהניח בטעות שיוכל לקיים יחסים לפני שתתחיל במחזור. הוא גם שוגג לגבי היציאה מגופה מיד, כיוון שהוא תלמיד חכם שלא היה מודע להלכה שעליו להמתין עד שאבר מת. רבא מסביר שהחובה להביא קרבן עבור כל אחד מהמעשים האלה יכולה להימצא במקור תנאי. היציאה ניתן למצוא במשנה שלנו והכניסה ניתן למצוא במשנה בנידה י"ד ע"א. רב אדא בר מתנא מנהל ויכוח עם רבא לגבי האם המשנה בנידה מתייחסת למקרה הנדון. רב אדא מציע שהיא מתייחסת ליציאה. רבא ואביי חולקים על האם הסיבה ליציאה בזמן שאינו באבר חי פטור מקרבן היא מפני שמי שמקיים יחסים באבר מת אינו נחשב כמקיים יחסי אישות, או משום שהמצב נחשב מעבר לשליטתו של האדם, אונס. היכן ניתן למצוא בתורה מקור למצוות עשה ולא תעשה לגבר לצאת באבר מת ולא לצאת כאשר הוא באבר חי במצב הנ"ל? היכן המקור לאיסור הרבני לקיים יחסים כאשר אשה מצפה לקבל את המחזור שלה, פרישה לקראת הוסת? רבי אליעזר ורבי עקיבא חולקים במשנה, אם כי לא ברור באיזה עניין. חזקיה מסביר את המחלוקת.

הדף היום מוקדש למימי ורפי שחט על הולדת הבת. רבא ורב אשי מעלים סדרה של שאלות שלא נפתרו בנוגע למשך הזמן המינימלי שאדם חייב לשהות במקדש כדי להתחייב בקרבן אם נטמא בתוך המקדש. הם דנים האם דרישות אלו חלות רק על טומאה בשוגג או גם במזיד, והאם דרישות דומות היו חלות על נזיר שנכנס בשוגג לבית קברות. המשנה קובעת שמי שיוצא מהמקדש בדרך הקצרה לאחר שנטמא יהיה פטור מהבאת קרבן, בעוד שמי שלוקח דרך ארוכה יותר יהיה חייב. הגמרא שואלת האם הבחנה זו נמדדת במונחים של זמן או מרחק פיזי. רבי אושעיא מציע פסיקה בנוגע לבית מנוגע (צרעת): אם אדם נכנס לאחור כשרק אפו נשאר מחוץ לבית, הוא לא יטמא, כיוון שהתורה מטילה טומאה רק כאשר נכנסים לבית בדרך הרגילה. ברייתא תומכת בדין זה, ומציינת שאדם טמא הנכנס למקדש דרך הגג לא יהיה חייב על כניסה למקדש בטומאה, כיוון שכניסה דרך הגג אינה הדרך המקובלת של כניסה למקדש. המשנה מבהירה שכניסה למקדש בטומאה אינה נכללת במקרים שבהם הציבור מביא פר העלם דבר של ציבור, על פסיקה שגויה של בית הדין שרבים עשו כמותו. קרבן הפר חל רק על חטאים המחייבים חטאת קבועה, ולא על אלה המחייבים קרבן עולה ויורד. עם זאת, יביאו פר העלם דבר של ציבור על דין הנוגעת לנידה, במקרה ספציפי שבו איש קיים יחסים עם אשתו והיא הפכה לנידה במהלך המעשה. קודם כל, הגמרא מסבירה שדברים אלו במשנה מתייחסים למשנה בהוריות. אז אביי ורבא מצטטים כל אחד רבנים שונים המתייחסים למקרה של נידה וקובעים שבמקרה כזה, האיש עלול להתחייב שני קרבנות חטאת. רבא מנסה להבין את הנסיבות הספציפיות שמובילות לעונש כפול זה.

הדף היום מוקדש ע"י אילנה סטורצ' לכבוד יום הולדתה של פטי אבנס. האם כל האלמנטים המוזכרים במשנה הנדרשים לקידוש שטח נוסף לירושלים או לעזרה הם הכרחיים או שמספיק שרק אחד מהם יהיה קיים? לדבר זה יש השלכות על הרחבות בתקופת בית המקדש השני שבהן לא כל האלמנטים הללו היו קיימים. דיון זה תלוי בשאלה האם הקדושה מבית המקדש הראשון נשארה לנצח או שהיה צורך לקדש אותה מחדש בימי עזרא. מהיכן נלמד שאדם שנטמא כשעומד בתוך העזרה בבית המקדש יצטרך להביא קרבן עולה ויורד אם לא יצא מיד מבית המקדש? מהן השיעורים לגבי כמה זמן צריך להישאר שם בעזרה לאחר שנטמא כדי להתחייב בקרבן? האם זו תהיה אותו שיעור עבור מי שעשה זאת במזיד ויענש במלקות?

הדף היום מוקדש לע״נ צאלה גז ולרפואת תינוק בן צאלה. הטקס לקידוש שטח נוסף בירושלים והעזרה של בית המקדש נדון באריכות. קידוש שטח נוסף נעשה באותו אופן שבו נחנך בית המקדש, כפי שנלמד מפסוק בשמות כ"ה:ט. אם כן, מדוע כלי המקדש קודשו באופן שונה? שתי תודות נישאו במהלך תהלוכת קידוש השטח הנוסף לעיר ירושלים. דבר זה נלמד מהטקס בספר נחמיה של קידוש העיר ירושלים. כיצד ברור שהיה זה לחמים ולא בהמות? כשם שתוספת לירושלים מקודשת עם לחמי תודה, שמותר לאכול אותם רק בעיר ירושלים, כך קידוש הוספת שטח לעזרה נעשית עם שיירי מנחות, שמותר לאכול אותן רק בעזרה. מדוע גם הן אינן עשויות מחמץ, כפי שלחמי התודה עשויים? אילו שירים (תהלים) נאמרו? מדוע? באיזה צורה נישאו שני הלחמים - זה ליד זה או זה לפני זה?

דף נלווה שבועות יד הגמרא מעלה שאלות על הברייתא בסוף שבועות דף י"ג ע"ב ועונה עליהן. המשנה בפרק השני מתחילה עם תיאור של ארבעת המקרים של "ידיעות הטומאה". היא גם מתארת את הדינים של מי שנטמא בתוך העזרה. רב פפא מקשה על המספר ארבע המוזכר במשנה והגמרא מביאה שתי גרסאות לתשובתו. רב פפא ורבי ירמיה שואלים מספר שאלות שעליהם אין תשובות בנוגע לקריטריונים של העלמה, שבגללם מישהו יתחייב להביא קרבן.